ראש השנה – חג אלוהים האב

נוצרים מעירים לפעמים: חגים לקדושים ישנם בשפע, חגים של המשיח אף הם תדירים, גם חג לרוח הקדוש ישנו וכמוכן חג לאלוהים אחד אב, בן ורוח הקודש (טריניטס). אולם לא קיים חג לאלוהים האב. אומרים כך מכיוון שנוצרים שכחו את החג החוגג את אלוהים האב – דהיינו ראש השנה.

כל החגים היהודיים הינם כמובן חגים של אלוהים האב. אולם, ראש השנה הינו חג האב למופת מכיוון שבחג חוגגים את אבהותו של האל הבורא, המלך והשופט.

"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוהים..." (בראשית א:27 - 28). את האירוע הזה אנו חוגגים בראש השנה: היום השישי של הבריאה – היום שבו ברא אלוהים את האדם שנקרא להיות בנו של האלוהים שבצלמו כדמותו נברא. האדם אמור להיות הבן המודה לאלוהים שנתן לו את חייו וכל הנחוץ לו להתקיים: את הסביבה הנעימה של גן העדן, את פרי האדמה לתזונתו,  את יופי הגן ורעננותו, את מקצועו הנכבד ואף את השלטון על חיות האדמה וגם את עזר כנגדו המתלווה אליו כי "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב:18). כל אלה ניתנו לאדם והוענק לו גם כן את החסד לחיות בנוכחותו של האב ובאחדות עמוקה איתו. כל מה שהיה נותן אבא טוב לבן שלו, או לפחות כל מה שהיה חפץ לתת לבנו, האלוהים נתן לאדם ובשפע.

ברם השאלה נשאלת: האם יודעים אני להשתמש כראוי במתנות שקיבלנו? זאת השאלה שמופנית אלנו כאשר ביום ראש השנה האלוהים יושב על כיסא רם ונישא כשופט כל הארץ. במילים אחרות: הנה הצלם כדמות שבו נבראתי (ואנו, הנוצרים, רואים את הצלם בבירור בדמותו של ישוע המשיח – הבן המושלם) והנה, מולו, אני רואה את עצמי כפי שאני. האם ניתן לזהות בי את הצלם כדמות? או, חלילה, האם הוא נראה מעוות כמו השתקפות בראי מעוות? הנה יום הדין אולם אותו היום הינו יום יחס הבנים, יחס האימון. גם אם הייתי בן לא נאמן ומרושע, גם אם אני מרושע מאוד, אני נשאר תמיד הבן האהוב של אלוהים. גם אם האב שופט אותי אין כוונתו להרשיעני אלא על מנת שאהיה מודע לעצמי וכדי שאשוב אליו. הוא מחכה לשובתי, לתשובתי. גם אם ראש השנה הינו יום הדין, ישנה תקווה תמיד לרחמיו של השופט כי הוא הינו האב האוהב אותנו לעולם, כפי שנאמר: "שובו בנים שובבים נאום ה' כי אנוכי בעלתי בכם... לא אפיל פני בכם כי חסיד אני" (ירמיהו ג:14. 13). הקוראים היהודים של ספר הבשורה היו יכולים לחבר מדרש: הרי בראש השנה הבן האובד במשלו של ישוע היה חוזר לאביו והיה מקבל בחזרה את כבוד צלמו של הבן מאת אביו.

האל שופט את העולם כי הוא בוראו ואדונו. בראש השנה, הצעד הראשון הינו לשוב אליו ולהכיר בו כמלך וכאדון של הבריאה כולה הכוללת גם אותי.

האל האחד והיחיד, שברא את האנושות, שולט בה. ראש השנה הינו יום הדין האוניברסאלי כאשר האל קורא את כל האנושות לשוב אליו. ביום הזה "אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן חורין, לא זכר אף לא נקבה..." כל עם וכל אדם מחויבים לענות אודות ההון שהופקד בידם על ידי האדון.

"אלוהינו ואלוהי אבותינו מלוך על כל העולם כלו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. ויידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו. ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" (תפילת העמידה מיום ראש השנה).

כל אלה מזכירים אותנו את הסמל המרכזי של ראש השנה. אין זה התפוח שנאכל עם דבש אלא השופר. המילה שופר נגזרת כנראה מהשורש (שפר) שממנו נגזר גם הפעלים לשפור (להנעים, למצוא חן בעיני), לשפר (לתקן) ולהשתפר (לתקן את עצמי). כאן נראית מטרת החג של ראש השנה. ניתן לקשור את המילה "שופר" למילת "שפר" במשמעות יופי וחן והרהו יופיו של היום השישי של הבריאה וכתוב "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א:31). תקעו בשופר ביום המערכה על מנת ליידע את העם שהקרב מתקרב (ובראש השנה הקרב הינו קרב רוחני). תקעו בשופר ביום הכתרתו של המלך (ובראש השנה ההכתרה הינה של מלך המלכים). יתקעו בשופר ביום הדין בשעת פתיחת הספרים (ראה בדניאל ז:10 ובהתגלות כ:12). התקיעה בשופר מזכירה לנו את יום הברית בסיני, את יום תחיית המתים שהינו יום ניצחונו הסופי של המשיח הבא בכבודו (מתי כד:29 – 31, הראשונה אל הקורינתים טו:51 – 52, הראשנה אל התסלוניקים ד:16 – 17, ההתגלות יא:15).