חג גוף המשיח - שנה ב

בחג גוף המשיח (Corpus Christi) המאמינים מוזמנים לחזור לאירוע שכבר הוזכר בתחילת שלושת הימים המרכזיים של השבוע הגדול. ביום החמישי של השבוע הגדול, זוכרים את הסעודה האחרונה שבה ישוע מסר את גופו ואת דמו ערב צאתו לדרך הייסורים והצליבה. על פי ספרי הבשורה של מתי, מרקוס ולוקס, היה מדובר בארוחת ערב חג הפסח: הארוחה שבה העם היהודי זוכר את יציאת מצרים והמעבר מהעבדות אל החירות. במאה ה-13, הכנסייה קבעה חג נוסף שבו חוגגים את המתן של לחם הקודש ודם המשיח, חג שבא בתום התקופה של החגים המרכזיים של לוח השנה הנוצרי - אחרי חג הפסחא וחג השבועות.

בין הפעלים החשובים ביותר המיוחסים לאלוהים ביחסו אל האדם הינם הפעלים "האכיל" ו"השביע". כאב האל דואג לנו ומאז בריאת העולם מאכיל אותנו מטובו. בימי המדבר ולמשך ארבעים שנה עם ישראל חי מהלחם שאלוהים נתן במקום שאין בו מה לאכול. הוא האכיל והשביע את עמו. האתגר בהיכנסם לארץ נחלת אבות זבת חלב ודבש הינו לא לשכוח שכל טוב הארץ בא מהאל בורא עולם וגואל ישראל. הסכנה היא לשכוח את חסדו ולקחת כמובן מאליו את פרי האדמה. ובכן ספר דברים חוזר על המשפט המכונן: "ואכלת ושבעת":
דברים ז:11 - 12: "ואכלת ושבת הישמר לך פן תשכח..."
דברים ח:10: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"
דברים יא:15 - 16: "ואכלת ושבעת הישמרו לכם פן יפתה לבבכם"
כל פעם שאנו אוכלים עלינו לברך את אבינו שבשמיים שמאכיל ומשביע אותנו מכל טוב. בנוסף, עלינו לזכור, על פי אותו ספר דברים, שלא על לחם לבדו חי האדם "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח:3). ובכן, כאשר הוא נותן לנו את לחם שמים, את לחם הקודש, את הדבר שהיה בראשית, את בנו יחידו, שאמר: "אני הוא לחם החיים" (יוחנן ו:35) ההודיה כפולה ומכופלת.

המקראות של החג כתמיד עוזרים לנו להבין את משמעותו. המקרא הראשון , מספר שמות (כד:3 -8), מחזיר אותנו לברית סיני. העם שקיבל את תורת ה' מפי משה אומר ב"קול אחד" (כד:3): "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". ואחרי שמשה משמיע את התורה, העם חוזר ואומר: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (כד:7). סעודת האדון, שבמרכזה מתן גופו ודמו של ישוע המשיח, הינה סעודת ברית. באכילתנו את לחם הקודש אנו מביעים את נכונותנו לקבל על עצמנו את חיי ישוע, האיש שקיים את התורה בשלמותה - שאכן חי את ה-"נעשה ונשמע" של עמו ישראל.

המקרא השני מהאיגרת אל העברים (ט:11 - 15), מתאר את כהונתו של ישוע, הכוהן והקרבן בעת ובעונה אחת. על פי ברית סיני הקריבו שעירים, עגלים ופרים בטקסי הכהונה כדי לקדש ולטהר את העם. אולם כעת "דמו של המשיח אשר הקריב עצמו לאלוהים ברוח עולמים ובלא מום - יטהר את מצפוננו ממעשי מוות כדי שנעבוד את אלוהים חיים" (ט:14). בסעודת האדון אנחנו לא חוזרים על ההקרבה האחת לתמיד של ישוע אלא מזכירים אותה ונותנים לה הד. בעמידתנו מסביב לשולחן האדון, אנחנו לא רק משתתפים בסעודה ביחד (דבר שהופך אותנו לגוף אחד הניזון מהשולחן האחד) אלא אנחנו גם מגישים את עצמנו כלחם לעולם רעב בדרכו של מורנו ואדוננו, ישוע מנצרת.

המקרא מספר הבשורה נלקח השנה (שנה ב של המקראות) ממרקוס (יד:12 - 16. 22 - 26). שומעים שוב את הדברים המפתיעים של ישוע בחג הפסח לפני מותו: "קחו, זה גופי" (יד:22) בהושיטו לתלמידיו את המצה של פסח. ובלוקחו את הכוס הוא אומר: "זה דמי, דם הברית הנשפך בעד רבים" (יד:24). ישוע נותן לנו את עצמו כמזון להזיננו בדרך. הוא הדרך שעלינו ללכת אל האב והוא הצידה לדרך - דרך ארוכה עד לתיקון עולם. נתפללה בחג הזה שנוכל להיות גוף אחד הניזון מלחם אחד ולהפוך להיות לחם לעולם רעב לדבר אלוהים.