נאום האפיפיור ביד ושם, ה-11 במאי 2009
ב-11 במאי 2009, האפיפיור ברוך (בנדיקטוס) ה-16 ביקר ביד ושם בירושלים וכאן טקסט נאומו.
"ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב.... שם עולם אתן-לו אשר לא יכרת" (ישעיהו נו:5).
קטע זה מתוך ספרו של ישעיהו הנביא מספק את שתי המילים הפשוטות אשר מביעות את המשמעות העמוקה של המקום המכובד הזה: יד - "מצבת זיכרון" ושם - "שם". אני בא הנה לעמוד דום לפני יד זיכרון זה שהוקם לכבוד זכרם של מיליוני היהודים שנרצחו בטרגדיה האיומה של השואה. הם קיפדו את חייהם, אולם שמותיהם לא יאבדו לעולם: הם חרוטים לעד בלבבותיהם של אהוביהם, האסירים ששרדו וכל אלו הנחושים בדעתם לא לאפשר לזוועה כזו לבייש את המין האנושי שוב. ומעל לכל, שמותיהם יישארו חקוקים לעולם בזיכרונו של האל הכל יכול.
ניתן לשדוד את רכושו של השכן, את האפשרויות שלו או את החופש שלו. ניתן לטוות רשת זדונית של שקרים על מנת לשכנע אנשים שקבוצות מסוימות לא ראויות ליחס של כבוד. ברם, עד כמה שרוצים ומנסים, לא ניתן לשלול את השם של האדם.
כתבי הקודש מלמדים אותנו את החשיבות של השם שפירושו לעיתים קרובות הינה הענקת שליחות ייחודית או כישרון מיוחד. האל קרא לאברם "אברהם" משום שהיה ל"אב-המון גויים" (בראשית, יז:5). יעקב נקרא "ישראל" משום ש"שרית עם-אלוהים ועם-אנשים ותוכל" (בראשית: לב:29). השמות המוזכרים ביד הזיכרון הזה ימלאו לנצח מקום קדוש בקרב צאצאי אברהם. כמוהו [אברהם], אמונתם גם כן עמדה במבחן. כמו יעקב, הם היו שקועים במאבק להבחין בתוכניתו של האל הכל יכול. מי ייתן ושמות כל הקורבנות הללו לא יימחו לעולם! מי ייתן וסבלם לא יוכחש, לא יזכה ליחס מזלזל או יישכח! ומי ייתן כי כל האנשים בעלי הרצון הטוב יעמדו תמיד על המשמר כדי לעקור מלב האדם כל מה שיוכל להוביל שוב לטרגדיות מסוג זה!.
הכנסייה הקתולית, מחויבת לתורתו של ישוע ונחושה בדעתה לחקות את אהבתו לכל, חשה חמלה עמוקה לקורבנות הנזכרים כאן. באופן דומה, היא קרובה לכל מי שכיום נתון לרדיפה עקב גזעו, צבעו, תנאי חייו או דתו - סבלם הינו סבלה, ושלה הינה גם תקוותם לצדק. כיורשו של הגמון רומא ושל שמעון כיפא השליח, אני מצהיר מחדש - כמו קודמיי - כי הכנסייה הינה מתפללת ופועלת ללא לאות על מנת להבטיח כי השנאה לא תשכון עוד בלבבות בני האדם. אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב הינו אלוהי השלום (ראה מזמור פה:9).
כתבי הקודש מלמדים אותנו כי זו משימתנו להזכיר לעולם שאל זה חי, אפילו שאנו לפעמים מתקשים לתפוס את דרכיו הנסתרות והמסתוריות. הוא גילה את עצמו וממשיך לפעול בהיסטוריה האנושית. הוא לבדו שופט תבל בצדק ודן לאומים במישרים (ראה מזמור ט:9).
בשעה שאני מתבונן בפנים המשתקפות בבריכה השרויה בדומיה ביד הזיכרון הזה, לא ניתן להימנע אלא להיזכר כיצד כל אחד נשא את שמו שלו. אני יכול רק לדמיין את הציפייה רבת השמחה של הוריהם כאשר ציפו והמתינו להולדת ילדיהם. איזה שם יעניקו לילד זה? מה יהיה גורלו או גורלה ? מי היה מאמין שהם יידונו לגורל כה מצער!
בעודנו עומדים כאן בדממה, זעקתם עודנה מהדהדת בלבבנו. זו זעקה אשר יוצאת כנגד כל מעשה של עוול ושל אלימות. זו האשמה נצחית כנגד שפיכת דמם של החפים מפשע. זו זעקתו של הבל העולה מן האדמה אל האל הכל יכול. בהצהרת אמונתנו האיתנה באל, אנחנו משמיעים את קול הזעקה במילים מספר איכה, בעלות משמעות רבה הן ליהודים והן לנוצרים: "חסדי ה' כי-לא-תמנו כי-לא-כלו רחמיו, חדשים לבקרים רבה אמונתך, חלקי ה' אמרה נפשי על-כן אוחיל לו; טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו; טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'" (איכה, ג:22 - 26). "
חברי היקרים, אני אסיר תודה לאלוהים ולכם על ההזדמנות שנפלה בחלקי לעמוד כאן בדממה: דממה על מנת לזכור, דממה על מנת להתפלל, דממה על מנת לקוות.
