חג עלייתו של האדון השמיימה

החג הגדול של עליית האדון השמיימה הינו חלק מתקופת הפסחא ונחוג ביום הארבעים אחרי יום הראשון של הפסחא. החג הינו אחד החשובים והעתיקים בין החגים בלוח השנה הנוצרי. הוא מוזכר מאז המאה הרביעית. באותה התקופה, החג נחוג בירושלים כחלק מטקסי חג השבועות הנוצרי בשעה שהתקיימה תהלוכה מעל פסגת הר הזיתים, מהמקום שממנו ישוע עלה השמיימה. הניסוחים העתיקים ביותר של האמונה הנוצרית מהמאה הראשונה והמאה השנייה, הזכירו את עלייתו של האדון אחרי תחייתו כאחד האירועים החשובים בשליחותו של ישוע המשיח עלי האדמות (ראה למשל האיגרת הראשונה של טימותאוס ג:16). חשיבות העלייה גם באה לידי ביטוי בתפילות סעודת האדון העתיקות ביותר (האנפורות).

האירוע של העלייה מוזכר בספרי הבשורה על פי מרקוס ועל פי לוקס ואף בספר מעשי השליחים. אחרי תחייתו, ישוע התגלה לתלמידיו במשך ארבעים יום, ראשית כל בירושלים ולאחר מכן בגליל. הוא הכין את כנסייתו, שנולדה בשעת הצליבה, לקבל את טבילת רוח הקודש כדי שתוכל להמשיך את מפעלו עלי האדמות ולבשר את כל הבריאה בבשורה הטובה. בהתקרב חג השבועות, תלמידיו עלו ירושלימה ושם ישוע התגלה להם בפעם האחרונה. הוא מסר להם את הוראותיו האחרונות ובברכם, ציווה עליהם לבשר את כל אומות העולם. בזמן הזה הוא עלה השמיימה בעודם מסתכלים. אולם אירוע זה אינו פרדה מהם כי ישוע אמר: "הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם" (מתי כח"20).

"מאותו הרגע, הוא אינו נמצא בירושלים, אינו נמצא בבית לחם ואינו נמצא בנצרת, הוא אינו על ההר ואינו בשפלה, הוא אינו בים ואינו בעיר - אלא הוא נמצא בכל מקום. הוא יושב לימין האב ובכן נמצא היכן נמצא אלוהים - בכל מקום. לכן, היכן נמצאים אנחנו ובכל שעה נוכל לקרוא אליו והוא יהיה עמנו. הוא יהיה לנו לאדון, הוא ישמע אותנו, כי הנה הוא איתנו עד קץ העולם" (האב אלקסנדר מן, דרשה לחג העלייה).

ביום החג הכנסייה מציינת התגלותו האחרונה של הקם לתחייה בפני תלמידיו והמסמנת את תום שליחותו עלי האדמות - שליחות מפעל גאולתנו. השליחות החלה ברגע שנטל בשר ודם ועבר דרך מותו (הפודה אותנו) ותחייתו עד לרגע עלייתו השמיימה היכן הוא יושב לימין אלוהים האב. "יָצָאתִי מֵאֵת הָאָב וּבָאתִי אֶל הָעוֹלָם; שׁוּב, עוֹזֵב אֲנִי אֶת הָעוֹלָם וְהוֹלֵךְ אֶל הָאָב." (יוחנן טז:28).

עלייתו של האדון מצביעה על מלוא הגאולה: הכול נשלם בעת שהמשיח הצלוב קם לתחייה וככוהן הגדול נכנס באמצעות דמו שלו למקדש השמימי (האיגרת אל העברים ט:12. 24 - 26). מאותו הרגע, המשיח היושב על כס מרום לימין האב לא נרפה מלהתפלל למען כל אלה הניגשים אל האב דרכו. עלינו לזכור שאזרחותנו האמיתית בשמיים היא, לצידו של המשיח (האיגרת אל הפיליפים ג:20). ישוע הבטיח: "אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם? וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם" (יוחנן יד:2 - 3). אם מתנו איתו גם נחיה איתו וגם ניוולד מחדש איתו (ראה האיגרת השנייה אל טימותאוס ב:11 - 12).

בעלייתו השמיימה, ישוע מאחד בין השמיים לבין הארץ: גופו המיסטי - הכנסייה - הינו עלי האדמות אולם ראשו - המשיח - כבר מולך בשמיים. ישוע היושב לימין האב מצביע על ביאת מלכות המשיח, קיום של חזונו של דניאל הנביא אודות בן האדם: "שלטון וכבוד ומלכות ניתנו לו, וכל העמים, האומות והלשונות עבדו לו. שלטונו שלטון עולם שלא יוסר וממלכתו לא תכלה" (דניאל ז:14). מהרגע הזה השליחים הינם עדים של הממלכה שלא תכלה. העדות הזאת אפשרית מכיוון שישוע, בתוכו עצמו, העלה את הטבע האנושי אל השמיים וכך הכין את האדם לקבל את הרוח.

בינתיים, עלי האדמות, בין הרגע של עלייתו של המשיח ועד ביאתו השנייה, תם עידן ה"נגיעה" (הקשר הישיר איתו) והחל עידן האמונה. "כל מה שהיה ניתן לראות בגואלנו נכלל עתה בסקרמנטים. על אמונתנו להיות עוד יותר שלמה וחזקה. הלימוד מחליף עתה את החזון ותהי מצוותו בלבבות המאמינים לאור השמימי " (הקדוש ליאון הגדול, אודות העלייה). מורם השמיימה, בתום שליחותו עלי האדמות, ישוע נשאר נוכח בכנסייתו שהינה "ביכור ממלכת המשיח עלי אדמות" (המסמך "אור לגויים", מספר 53). בהתקינו את יסודות הכנסייה, הוא מעביר את מפעל הבנייה לשליחיו שנעזרים על ידי רוח הקודש שאותה יקבלו ביום חג השבועות.