חג בשורת המלאך למרים – ה-25 במרץ

תשעה חודשים אחרי ה-25 במרץ, ב-25 בדצמבר, חוגגים את לידת ישוע. בחג הבשורה (או הבישור) הכנסייה זוכרת שאלוהים נהיה אדם בשר ודם "ושכן בתוכנו" (יוחנן א:14) ובאופן מיוחד שכן בקרב מרים - ברחמה.

מאז חטא האדם הראשון, אלוהים מצא את עצמו מגורש מעולם בני האדם. ב-"לא" שלנו, בסירובנו לקבלו בשמחה וציות בנים לאביהם הפכנו את אלוהים לפליט מעולמנו, עולם שהוא ברא ומסר לנו. במשך דורי דורות הוא חיכה ל"כן" מוחלט ללא היסוס, "כן" שיאפשר לו לחזור ולהיות איתנו, "כן" שיאפשר לנו לבשר בשמחה ובצהלה "עמנו אל".

צעד ראשון חיוני בדרך ל-"כן", אחרי דורות ה-"לא" של אדם, וקין, והחוטאים בדור המבול ובוניו של מגדל בבל היה ב-"הנני" של אברהם. באמונה שלמה, למרות כל מה שהיה נראה לשכל האדם כלא ניתן להתגשם, אברהם אמר את  ה-"כן" שלו. תחילה הלך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר הראה לו האלוהים. ולקראת סוף מסעו, הוא אפילו לא חסך את בנו יחידו אהובו מאלוהים על אף שהעלתו עולה עלול להפוך את עתידו למבוי סתום. בראשית צעדיו עם האלוהים, אברהם קיבל מצווה גורלית מאת אלוהיו: "היה ברכה" (בראשית יב:2). ה-"כן" של אברהם שימש תעלה להחזרת הברכה לעולם.
הרגעים שבהם זרע אברהם - עם ישראל - אמר את  ה-"כן" שלו הינם רגעי השיא של קיום ייעודו של העם: להיות ברכה ואור לגויים. במעמד הר סיני העם לוקח על עצמו את דברו של האלוהים אשר בתורה ומכריז: "נעשה ונשמע" (שמות כד:7).

ייעודו של עם ישראל, על פי אמונתם של המאמינים בישוע המשיח, מתקיים באופן מלא בישוע מנצרת עצמו "שלפי הבשר מוצאו מזרע דויד ולפי רוח הקודש הופגן שהוא בן אלוהים בגבורה בתחייתו מן המתים" (רומים א:3 - 4).

חג הבשורה (הבישור) מציין את הרגע שמרים, אם ישוע, אומרת את  ה-"כן" שלה בתשובתה למלאך: "הנני שפחת ה'. יהי לי כדברך" (לוקס א:38). ה-"כן" של מרים נותן הד ל-"כן" של עם ישראל בסיני וכך נפתח פתח לביאתו של האלוהים אל העולם. ישוע המשיח הינו ה-"כן" המוחלט "כי לא היה "כן" ו-"לא" אלא "כן" היה בו (השנייה אל הקורינתים א:19).

בחג (שהשנה חל במהלך צום הארבעים) אנחנו חפצים לחדש את ה-"כן" שלנו כדי שעל פי דוגמת מרים נוכל גם אנו להיות ארון ברית הנושא בקרבו את דבר האלוהים.