"עימדו על המשמר" – תקופת הצפייה

במסורת הנוצרית ביאתו של האדון שמצפים לה היא משולשת:

- ראשית כל, מתכוננים להולדת האדון ישוע בבית לחם בחג המולד. בתקופה הזאת של ארבעה השבועות קוראים קטעים מספרי הנביאים בתנ"ך המדברים על אחרית הימים והבטחות אלוהים לעמו. אחד הספרים המרכזיים במקראות האלה הוא ספר ישעיהו. אנו רוצים להיות מוכנים עם לב פתוח לקבל את הילד שייוולד.

- שנית, מצפים לביאתו השנייה של האדון. אכן ישוע מנצרת נולד בבית לחם לפני אלפיים שנה והמאמינים הנוצרים מכירים בו כמשיח ישראל וגואל העולם, אולם העולם לא קיבל אותו והבטחת המלכות שהתקיימה בישוע לא התקיימה באופן מלא בעולם. המלכות כאן ועכשיו בישוע אבל עדיין מחכים להתגבשותה של המלכות בעולם כולו כאשר תתקיימנה באופן נראה לעיין הנבואות של הנביאים ו"גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם" (ישעיה יא:6). ובכן גם המאמינים הנוצרים מצפים לביאת האדון, ביאה לא נסתרת אלא בכבוד ובהוד. הביאה הזאת תהיה באחרית הימים וגם אם אין אנו יודעים מתי ואיך אנו מאמינים באמונה שלמה שאכן יבוא ואנו רוצים להיות מוכנים גם אם יבוא בעוד רגע, או בעוד ימים ספורים או כעבור זמן רב.

- שלישית, מצפים לאדון במהלך חיינו כאן ועכשיו. גם אם ישוע בסוף חייו עלי האדמות עלה השמיימה וגם אם הוא עוד לא בא שנית, אנו מאמינים בהבטחתו: "הנה אתכם אני כל הימים עד קץ העולם" (מתי כח:20). ואכן הוא בא אלינו בדרכים שונות גם במהלך החיים הרגילים שלנו. הוא בא אלינו בסעודת האדון (בדבר ה' ובלחם וביין). כדי להכיר בו, עלינו להתכונן, לעמוד על המשמר, להיות מודעים. אולם, ייתכן גם ויפתיע אותנו במהלך היום בביאתו אלינו כרעב או כצמא, כחולה או כאסיר, כחלש או כזר, כפי שמסופר במשל שנשמע בשבוע לפני תחילת תקןפת הצפייה (בחגו של ישוע המלך, מקרא מספר הבשורה על פי מתי כה:31 - 46). אולי יפתיע אותנו ויבקש את עזרתנו, יתחנן שנשרת אותו, יצפה מאיתנו דבר מה... ושנהיה מוכנים לרוץ לקראתו.

בתקופת הצפייה, ישוע אומר למאמינים במקרא של ספר הבשורה: "הִזָּהֲרוּ, הֱיוּ עֵרִים, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי הָעֵת. דּוֹמֶה הַדָּבָר לְאִישׁ הַיּוֹצֵא לְמַסָּע. כְּשֶׁעָזַב אֶת בֵּיתוֹ נָתַן סַמְכוּת לַעֲבָדָיו, לְכָל אֶחָד אֶת מְלַאכְתּוֹ, וְעַל הַשּׁוֹעֵר צִוָּה לַעֲמוֹד עַל הַמִּשְׁמָר. לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי יָבוֹא בַּעַל הַבַּיִת, אִם בָּעֶרֶב אוֹ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, אִם בְּעֵת קְרִיאַת הַתַּרְנְגוֹל אוֹ בַּבּוֹקֶר, פֶּן יָבוֹא פִּתְאוֹם וְיִמְצָא אֶתְכֶם יְשֵׁנִים. אֶת אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם אוֹמֵר אֲנִי לַכּל: עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר!" (מרקוס יג:33 – 37).

ישוע אומר לנו, לכל אחד בעצם, שעלינו להיות כשוערים העומדים על המשמר. השוער צריך להבחין באדם החפץ להיכנס. הוא צריך להבחין: מיהו האדם ולזהותו, כדי שרק מי שצריך להיכנס אכן נכנס. הוא לא יודע מתי האדם החפץ בכניסה יבוא ובכן אסור לו לישון. ועליו לברך את ביאתו ולהכניסו פנימה. אחראיות גדולה עליו לא רק לו אלא לכל המחכים לאותו אדם.

ישוע מציין ומדגיש שאין אנו יודעים "מתי העת". אבל מה עם מקום הביאה? נכון שבביתנו ובתי הקהילה שלנו אנו יודעים בדיוק מקום השער. אלא ניתן לומר שישוע לא תמיד משתמש בשערים ובדלתות כדי להיכנס. בעצם, אין אנו יודעים מהיכן הוא יבוא וייתכן שיפתח שער או דלת במקום שאין בו לא שער ולא דלת. בבתינו ובקהילותינו ייתכן שישנו אדם האחראי על השער, שוער שתפקידו השמירה על הכניסה. אבל מה אם ישוע יבחר בשער בלתי נראה הנמצא לְיָדִי... העומד אני על המשמר כדי לשמוע את צעדיו ואת דפיקתו? הנכון אני לפתוח לו מבלי להתמהמה?

ואישה חכמה אחת ציינה: הלא ברוב המקרים ישוע לא נכנס לחיינו דרך שערים מעץ או מברזל. הרי הוא נכנס לעולם דרכינו. אולי ישוע אומר לנו לא רק להיות שוערים אלא להפוך להיות את השער עצמו... שדרכינו הוא יכול להיכנס ולהופיע בחייהם של אחרים. אם כן, עלינו לפנות מקום בתוך ליבנו (כדי שהוא לא יהיה כ"מלון" שאין בו מקום) – ושם נתכונן ללידתו של המשיח הבא לגאול את העולם. ואנו מצפים לו!