האב מיכאל רמו מדבר על השם המפורש

למה לא משמתמשים בשם המפורש בליטורגיה הקתולית

ירושלים, 21 בנובמבר 2008, סוכנות הידיעות "זניט"

על מנת להבין את ההוראה החוזרת ונשנית מטעם הוותיקן כי אין לומר בליטורגיה הקתולית את השם המפורש של אלוהים, YHWH, יש להתמצא בהיסטוריה היהודית שברקע, טוען האב מיכאל רמו, מנהל מכון אלברט דקוטריי, מכון נוצרי לחקר היהדות והספרות העברית בירושלים. הוא הסביר למערכת זניט כי המסר שפורסם ביוני ע"י הוועדה לעבודת הקודש ולטקסים משקף פרקטיקה יהודית שהתפתחה עד ימנו.

ההערה מטעם הוותיקן הסבירה כי "המסורת התנ"כית המכובדת של כתבי הקודש, הידועים כברית הישנה, מציגה סדרות של כינויים לאלוהיים, ביניהם השם המפורש YHWH.

"מכיוון שהשם המפורש הינו ביטוי להודו הרב והאינסופי של האל, החזיקו היהודים בדעה שאין לבטאו ולכן יש להחליפו במהלך קריאה מכתבי הקודש ולהשתמש בשם חלופי: "אדוני" אשר משמעו אלוהים האדון."

האב רמו אמר כי "בסביבות שנת 200 לפני הספירה, השם האלוהי בוטא בכל בוקר בבית-המקדש בברכת הכוהנים: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר, פרק ו, פס 24 – 26).

הוא אמר כי ברכה זו הוצאה מהקשרה המקורי הנמצא בפסוק הבא שבספר במדבר: "וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".

יתר על כן, כהן הדת הסביר כי המשנה, החוק היהודי שאוגד לקראת סוף המאה השנייה, "מפרט כי השם (המפורש) בוטא בבית-מקדש" ככתבו "כפי שהוא מופיע בתנ"ך) בשעה שביתר הארץ השתמשו בכינוי אלוהי אחר. לאחר תקופה מסוימת, השם האלוהי המפורש לא בוטא עוד בליטורגיה היום יומית בבית-המקדש.

"ניתן להבין מהתלמוד כי ההחלטה נבעה מן הצורך למנוע ממאמינים שאינם הולכים בדרך ההלכה מסוימים מלהשתמש בשם המפורש באופן מאגי." לפי המקורות, "מאז מותו של הכהן הגדול שמעון הצדיק, בסביבות שנת 195 לפני הספירה, השם האלוהי לא בוטא בליטורגיה היום-יומית בבית-המקדש."

המומחה השווה את העדות מהתלמוד עם ספר בן-סירא, אשר מזכיר את שמעון הצדיק בפרק 50 (בפרקים 44 – 50 מוזכרים כל "אנשי האל" מאז חנוך, כולל אברהם, משה ודוד.

האב רמו אמר כי הקטע בן שבעת הפרקים מסתיים כשהכהן הגדול שמעון מבטא את השם האלוהי: והכהן "אז ירד ונשא ידיו על כל קהל ישראל וברכת ה' בשפתיו ובשם ה' יתפאר. וישנו לנפול שנית לפני ה'." (בן-סירא פרק 50, פס 19 – 21).

מאז תקופתו של שמעון הצדיק ועד לחורבן הבית, השם נשמע 'ככתבו' רק במהלך ליטורגית יום כיפור בבית- המקדש בירושלים, ובמועד זה ביטא הכהן הגדול את השם המפורש 10 פעמים, הוסיף האב רמו.

"כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (המשנה יומא, פרק ו, הלכה ב) "המשנה אינה אומרת כי הכוהן הגדול ביטא את השם המפורש, הבהיר האב רמו, אלא שהשם "יצא מפיו".

לחישה

יותר מכך, המשיך האב רמו, נראה כי לקראת סוף תקופת בית המקדש השנה 70 (לספירה), הכהן הגדול רק ביטא מילה זו בלחש. מנהג זה הוסבר בזיכרון ילדות של רבי טרפון (מאה 1 – 2) אשר נזכר כי אפילו כשהתאמץ לשמוע, הוא לא יכול היה לשמוע את השם.

מומחה התנ"ך אף ציין כי הנוסחה של ספר שמות – "זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות, פרק ג, פס' 15) מפורשת בתלמוד הירושלמי באמצעות משחק מילים בשפה העברית: "זה שמי לעולם זה שמי לעלם" (תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, יח) שמשמעותו היא שזהו שמי אשר יישאר נסתר.

כיום, השם האלוהי לא מבוטא לעולם," המשיך האב רמו. "בבתי הכנסת ביום כיפור, המחליפים כיום את בית-המקדש, כוללת הליטורגיה את מה שנאמר ושהתרחש בבית-המקדש כשהיה קיים. האנשים משתטחים בבית הכנסת כשנזכרים שהכהן הגדול נהג לומר את השם המפורש – למרות שלא מבטאים אותו."

כהן הדת הקתולי ציין כי הנוצרים הראשונים כינו את ישוע במונח "אדון" (קיריוס) ובכך "השתמשו בכוונה במונח זה ביוונית כשתרגמו את השם האלוהי".

"במסורת הליטורגית היהודית, שם אלוהי זה בוטא אך ורק בליטורגית מחילת החטאים ביום כיפור," הוא מוסיף. "אפשר לראות רמיזה למסורת זו ולכוח הטיהור של השם הזה, באיגרת הראשונה של יוחנן השליח: "כי-נסלחו לכם חטאתיכם למען שמו" (האיגרת הראשונה של יוחנן, פרק ב, פס 12).