Image

השנה האב גרגור פבלובסקי חוגג 50 שנה מאז שקיבל את ההסמכה לכהונה. כבר 38 שנה הוא משרת את הקהילות בארץ וממשיך להיות פעיל בכל התחומים. אנחנו רוצים להביע את שימחתנו לרגל זיכרון 50 שנה של שירות נאמן ורוצים גם להביע לא רק את הערצנו לדמותו אלא גם תודתנו מקרב לב על כל מה שהוא עשה ועושה וימשיך לעשות. כאן אנחנו מפרסמים את סיפורו המיוחד של יעקב צבי גרינר המכונה אצלנו האב גרגור.

הילדות עם המשפחה :

האב גרגור פבלובסקי נולד בפולין כיהודי ב-23 באוגוסט 1931 להורים מנדל בן זאב ומרים בת יצחק לבית גרינר ושמו אז היה יעקב צבי "הרש" גרינר. משפחתו גרה בעיר זמושץ אשר במחוז לובלין. למשפחה היו ארבעה ילדים: שני בנים, חיים ויעקב צבי, ושתי בנות, שינדל ושורה (שרה). אחיו, חיים, היה הבכור ויעקב צבי הקטן, בן הזקונים להוריו. קראו לו "הרש" במשפחה, זאת אומרת צבי. למשפחה היה עסק של פחם ועצים ולא היו עשירים. המשפחה הייתה דתייה מאוד. בשבתות ובחגים הילדים הלכו עם ההורים לבית הכנסת. האב גרגור זוכר את החגים היהודיים שחגגו אותם ברצינות רבה. בבית דיברו יידיש אבל כילד הרש למד גם עברית אצל "מלמד" ב"חדר". יש לו זיכרונות טובים מאותה תקופה. את השפה הפולנית הוא ידע קצת בגלל שלמד אותה מהפולנים בכפרים שאצלם שכרו הוריו גן עצי פרי. היחסים בין היהודים והפולנים היו די טובים אבל לא תמיד.

האח חיים קרא עיתונים ואמר שמצב היהודים יהיה רע מאוד אם הגרמנים יכנסו לפולין. לא עלה על דעת המשפחה שזה יקרה כל כך מהר. בשנת 1939, השנה שבה הרש היה צריך לעלות לכיתה א', פרצה מלחמת העולם השנייה. בזיכרונו חרוט הרעש של מטוסי הקרב הגרמניים שהטילו פצצות. הבית של המשפחה נשרף כליל והיו צריכים לגור אצל קרובים. לאחר זמן מה הרוסים נכנסו לזמושץ והודיעו שכל מי שרוצה יכול לנסוע איתם לרוסיה. בין העוזבים היה גם האח חיים כי כנראה הוא הרגיש את העתיד לבוא. אחרי זמן מה המכתבים ממנו הפסיקו להגיע.

ליהודים התחילה תקופה קשה של כיבוש הנאצים. ההורים התעסקו במסחר כדי להשיג לחם. האחיות עזרו להורים, ובימי שוק ויריד הילוו דלי לכפריים וגם בעצמן נשאו מים בדלי כדי להשקות סוסים תמורת קצת כסף. וגם הילד הרש עזר לפרנס את משפחתו. למשל בסתיו כשהכפריים הביאו לגרמנים את תבואת שדותיהם, הרש טיפס על עגלה כדי להשיג מעט תפוחי אדמה, סלקי סוכר או אפילו קלח של כרוב. לעיתים קרובות הצליפו בו בשוט, אבל מי שם לב לזה כשסבלו חרפת רעב.

הרעב אילץ לגניבה. ילדים יהודים שברו שמשות חלונות וגנבו מה שהיה אפשר לגנוב. הרש הלך בעקבותיהם. הוציא שעון מעורר אבל השומר תפס אותו והביא אותי בפני וועד הקהילה. "מדוע אתה גונב, ילד?" שאלו אותו. "כדי שיהיה לי כסף לקנות לחם" ענה. לקחו ממנו את השעון ונתנו לו קצת כסף.

יום אחד, הגרמנים תפסו כמה יהודים ואב המשפחה ביניהם. הרש פחד שמשהו רע יקרה לאביו. התקרב אליו וגרמני אחד התחיל לצעוק עליו ואפילו רצה להרביץ לו. הרש פרץ בבכי ואביו בא אליו מהר, חיבק אותו לחיקו ואמר לגרמני: "זה בני, אל תרביץ לו". הגרמני לא עשה לו שום דבר, אבל אביו אמר לו לחזור מהר הביתה ולא לדאוג לו... הגרמנים הרכיבו את אביו ויהודים אחרים על סוסים ועשו מהם צחוק. הם ציוו עליהם לרכוב על סוסים והצליפו בסוסים בשוטים. אביו לא רכב אף פעם על סוס ולא פלא שנפל ממנו.

אחרי זמן מה, העבירו את כל יהודי זמושץ לשכונה שהוכרזה כגטו. היו שם בפחד בלתי פוסק. כמעט כל יום היו אירועים מחרידים. למשל: זמן קצר לאחר שהתגוררו בגטו, הגרמנים באו לבית אחד והוציאו יהודי. אשתו רעדה בכל גופה, ביקשה לתת מעיל לבעלה, אבל הגרמנים אמרו שבעלה לא יהיה זקוק לשום דבר. הם הרגו אותו ברחוב ללא שום סיבה וכך עזבו אותו.

אב המשפחה עבד אצל הגרמנים. יום אחד לפני שיצא לעבודה אמר לכולם שלום והביע ספקות אם יחזור. אמרו לו אם יש לו הרגשה רעה אל ילך. הוא אמר שהוא חייב ללכת לעבודה. הוא חיבק כל אחד מבני המשפחה והלך כשעיניו מלאות בדמעות. אותו יום אביו כבר לא חזר הביתה. הרש יצא מהבית וחיכה ברחוב בצפייה לאביו. הוא רץ אפילו אחרי אדם אחד שנראה לו דומה מאחור לאבא, אבל התאכזב. כולם בכו. הייתה זו מכה גדולה למשפחה.

זמן מה לאחר היעלמות האב, הגרמנים חיסלו את הגטו בזמושץ והצעידו את היהודים לעיירה איזביצה והשכינו את היהודים בבתי היהודים שכבר הוצאו מהעיירה. לאחר זמן קצר, היה "אקציון" (פעולת מעצר של היהודים) והרבה אנשים כולל האם עם שלושת ילדיה ניסו להתחבא. מצאו מקלט במרתף תחת חנות בעיירה אבל הבכי של ילד קטן משך את תשומת ליבם של הנאצים ומשתפי הפעולה האוקראינים והם נכנסו למקום החשוך ותפסו את כולם. הילד הרש הצליח לברוח והפולנים הסקרנים בחוץ רחמו עליו ונתנו לו לברוח מבלי להעיר את תשומת ליבם של הנאצים. הוציאו את כל האנשים מהמרתף ולקחו אותם לבית מכבי האש. שם החזיקו אותם בקור למשך כעשרה ימים ללא אוכל וירו בכל מי שניסה לברוח משם. הוציאו קבוצות של כמה עשרות אנשים ולקחו אותם לבית הקברות בעיירה. שם הכינו בורות והעמידו את היהודים ליד הבורות וירו בם. כך רצחו כאלף היהודים של זמושץ וביניהם האמא ושתי האחיות של הרש.

החיים לבד משך ימי החושך של השואה:

הרש ברח לקצה העיירה איזביצה ושם איש פולני כיוון אותו לבית היכן היה יכול לנוח ולקבל קצת אוכל. למחרת כבר פחדו אנשי הבית שיבואו הנאצים ושוב הרש חיפש מקלט. הוא נכנס לחצר בית ושם שכב בערמת העצים שאספו לחימום. אבל גם שם תושבי הבית זיהו אותו כיהודי והוא נאלץ שוב לברוח.

הרש חזר לזומשץ ושם מצא מקלט אצל מכרי המשפחה. הוא נכנס לתחום של מחנה עבודת כפייה ושם מצא מיטה וקצת חום. וכך עבר ממחנה לרחוב, ומרחוב למחנה. לפעמים רחמו עליו ולפעמים לקחו אותו תחת חסות. אישה יהודייה, שהגרמנים הרגו את בנה, לקחה אותו לצריפה והאכילה אותו שם. כאשר נשאה את הילד על כתפיה היא סיפרה לו: "כאשר אני נושאת בך אני חשה שאתה כמו הילד שלקחו ממני."

הפולנים לימדו אותו את התפילות של הדת הקתולית. יום אחד נער יהודי שאל אותו ברחוב אם הוא רוצה לחיות. הרש השיב לא: "כן". אז הנער הסביר לו שהוא חייב להשיג תעודת טבילה קתולית. הנער אמר לו לחכות רגע והביא לו תעודה כזאת. מאז הרש אימץ את הפרטים שהיו כתובים בתעודה. השם הרשום בתעודה היה גרגור פבלובסקי ומאז הוא נשא את השם הפולני הזה.

יום אחד, כאשר הוא התחמם בביתן השומר היהודי במחנה עבודת כפייה נכנסו שני חיילים נאצים והם התחילו לחקור אותו. הוא אף נלקח למפקד הגסטאפו. הוא הראה להם את תעודת הטבילה ושוחרר. עם הסכנה המרחפת מעליו תמיד, הרש-גרגור היה צריך להימלט כל פעם מחשש שיזהו אותו כיהודי. פעם היה בבית של פולנים והגיע פקיד ששאל מי הילד. "יתום" ענו לו אנשי הבית והפקיד אמר שהוא ישלח אנשים מבית היתומים לקחת אותו. גרגור ברח מהמקום בגלל הפחד שיזהו אותו כיהודי ברגע שייגלו שהוא נימול.

בכפר אחד הוא מצא עבודה כשומר פרות ולבסוף הגיע למשפחה שדאגה לו ואצלם הוא התחיל ללמוד לקרוא ולכתוב בפולנית. יום קיץ אחד, כאשר עבד עם הפרות של המשפחה, הפרות ברחו ואחותו של בעל הבית צעקה עליו "יהודי" ושוב נאלץ לברוח. שוב מצא מקלט ושוב ברח בגלל התעללות ובגלל פחד.

לבסוף הגיע גם סוף המלחמה. הוא יצא לראות את הצבא האדום של הרוסים שנכנס לשחרר את פולין ועזב את עבודתו עם הפרות. כאשר חזר לבית בו התגורר, אמרו לו שהוא מפוטר ונתנו לו חולצה אחת תמורת חודש עבודה. הוא יצא לדרך מבלי לדעת לאן יפנה. בכביש עברה עגלה עם כפריים ששאלו אותו לאן הוא הולך. כשגילה להם שהוא מחוסר בית ויתום הם הזמינו אותו לבוא איתם. כך הגיע לכפר ליד העיר טומשוב-לובלסקי. גרגור חש ברע וייעצו לו ללכת לעיר והצלב האדום הפנה אותו לרופא. הרופא שבדק אותו נתן לו מכתב כדי שיקבל טיפול חינם. מבית החולים חזר לצלב האדום ושם הביאו אותו לבית יתומים בעיר. המוסד היה בניהול שתי נזירות והתגוררו במוסד רק שבעה יתומים בהתחלה. אחת הנזירות רשמה את גרגור לכיתה ב' אבל אחרי שבועיים הוא כבר עלה לכיתה ג'. בחודשי הקיץ הוא גמר כיתה ד'.

אחרי שהוא עבר לבית יתומים אחר הוא נפגש עם הכוהן שבא להכין את הילדים להוחדה הראשונה.  גרגור לא סיפר שהוא בעצם יהודי אבל לכוהן היה צריך להסביר שהוא עוד לא נטבל. הכוהן שלא האמין לו במאה אחוז הטביל אותו על תנאי (בתנאי שלא היה כבר מוטבל) ב-27 ביוני 1945 כאשר גרגור היה כמעט בן 14.

Image
גרגור בצופים


גרגור גמר את בית הספר בעיר פולאבי ומשך כל השנים שירת בנאמנות בכנסייה. הוא היה נער דתי מאוד והגן על הכנסייה כאשר שמע את הביקורת מחבר המפלגה הקומוניסטית הבא לנאום נגד הכנסייה והדת בפני הנערים. הוא אפילו נחקר על ידי המשטרה החשאית בגלל עמדותיו הדתיות. המשטרה החשאית רצתה שהוא ירגל על הנזירות והוא סירב בתוקף. על אף סירובו הוא הצליח לסיים בית ספר תיכון.

הכניסה לסמינר פרחי הכהונה והחיים החדשים ככוהן דת:

Image
גרגור בסיום תיכון


כאשר הוא סיים את לימודיו התיכוניים, גרגור התקבל כפרח כהונה בסמינר הגדול בלובלין. באותה תקופה רק נזירה אחת ידעה שהוא יהודי. כאשר כבר לבש את גלימת פרח הכהונה והיה בשנה שנייה של לימודיו הוא אמר לראש הסמינר שהוא יהודי. אחרי שראש הסמינר התייעץ עם ההגמון, הוא אמר לגרגור שאין מניעה שיהודי יהיה כוהן דת אבל היו בין הכוהנים שחששו שגרגור יתקל בבעיות כאשר הציבור יידע שהוא ממוצא יהודי ומוצאו יהווה בעיה בעבודה בקהילות. גרגור המשיך את לימודיו וסיים אותם.

Image
פרחי הכהונה בלובלין


ב-20 באפריל 1958 גרגור הוסמך לכהונה. הנזירות מבית היתומים עשו לו את החגיגה בגלל שלבד היה בעולם.

Image
גלויית ההסמכה


גרגור התחיל לעבוד ככוהן דת של קהילות שונות בעיירות של ההגמוניה של לובלין. ב-1966, לרגל אלף שנה של נצרות בפולין, גרגור פרסם מאמר בעיתון בקרקוב שהופץ בכל המדינה, בו הוא סיפר את סיפורו. המאמר עשה את דרכו לבית קרובי משפחה בבת ים בארץ. באותו יום הסיפור אף הגיע לאחיו של גרגור שהתגורר בחיפה. שני האחים לא ידעו אחד על קיומו של השני. האח חיים בא באותו ערב לבת ים וכאשר קרא את המאמר אמר: "זה אחי".

באותן השנים גרגור גם היה בקשר עם האב דניאל רופאייזן שהגיע לארץ בסוף שנות החמישים, אף הוא יהודי פולני שהוסמך לכהונה במסדר של הכרמליתים. הוא התחיל לחשוב על עלייה לארץ ישראל אבל לפני שנסע הוא פעל לסדר את מקום הקבורה של אימו ואחיותיו. הוא הקים מצבה במרחק מה מבית הקברות באיזביצה, איפה שהן הוצאו להורג, וסידר את קברי האחים שבם נטמנו גופות הנרצחים.

הכתוב על המצבה הוא בשפה העברית כדלקמן:

ואני ידעתי גאלי חי
ואחרון על עפר יקום
(איוב י"ט: כ"ה)

לזיכרון נצח להורינו היקרים
מנדל בן זאב ומרים בת יצחק גרינר ז"ל
ולאחיותינו שינדל ושרה ז"ל
וכן לכל היהודים שנרצחו והטמונים בבית עלמין זה
בחודש כסלו תש"ג
ע"י המרצחים הנאצים מחללי מצוות ה'.

בתודה לה' בעד ההצלה
אנו מקימים מצבה זו
הכוהן גרגור פבלובסקי
יעקב צבי גרינר – פולין
חיים גרינר – ישראל

Image
המצבה באיזביצה

 

ליד קברי האחים גרגור גם קבע לעצמו קבר חי והקים מצבה במקום שעליה כתוב בעברית:

האב גרגור פבלובסקי
יעקב צבי גרינר
בן מנדל ומרים ז"ל

עזבתי את בני משפחתי
כדי להציל את חיי בעת השואה
באו לקחת אותנו להשמדה
את חיי שניצלתי הקדשתי
לשרות אלוהים ואדם

שבתי אליהם למקום שבו
נרצחו על קידוש השם.

ת נ צ ב " ה

גרגור מגיע לארץ ישראל:

גרגור החליט לעלות ארצה ב-1970. קיבלו את פניו האב דניאל רופאייזן והאב אלפרד דלמה יחד עם בני משפחתו כולל אחיו. הוא בילה זמן מה עם קרוביו ואז נענה להזמנתו של האב דלמה לבוא להתגורר ביפו ולשרת שם את הקהילה הדוברת פולנית. הכוהן של דוברי הפולנית היה זקן וחולה. באותם ימים גרגור למד עברית באולפן בבת ים.

Image
האב גרגור בישראל


מאז ולמשך 38 שנה גרגור משרת גם את הקהילה הדוברת פולנית וגם את הדוברים בעברית. למשך 38 שנה הוא מתגורר ביפו אבל נוסע בכל חלקי הארץ לחנך את הנוער, לעודד את המאמינים ולבקר את החולים. גרגור נותן לנו מופת של כוהן נאמן, המשרת את האלוהים ואת האדם.

כאשר נשאל למה הוא רצה לבוא ארצה, גרגור ענה:

"המקום שלי כאן, בין היהודים. אני חשתי בקריאה לעבוד בקרב הנוצרים החיים בארץ שלי."

וכאשר נשאל למה חשוב לו לספר את סיפורו הוא ענה:

"לא רציתי לחיות בשקר. לא רציתי להתכחש לשורשיי, לאמי, לאבי, לעמי. רציתי להיות אמיתי. ובכן יש לי מולדת שהיא פולין ואני משתייך לעם שהם הפולנים. אבל יש לי עם ראשון – העם היהודי. עשו לי ברית מילה ביום השמיני ואני שייך. אני שייך גם לפולין וגם לישראל. אני לא יכול לדבר נגד הפולנים כי הם הצילו אותי ואני לא יכול לדבר נגד היהודים כי אני אחד מהם."

Image
האב גרגור בהסמכתו של ההגמון ז'אן-בפטיסט ב-2003


אנחנו פרסמנו את הספר שכתב האב גרגור, הכר את המשיח. את הספר הוא כתב ככלי עזר לשעורי הדת שהוא נתן לעשרות ילדים במשך שנות שירותו.

Image
האב גרגור - חמישים שנה כוהן