הנזיר העברי - הארץ 19.9.2007

הוא נולד כיהודי, התנצר, ובא לישראל כנזיר דומיניקני כדי לחבר מחדש את הכנסייה אל שורשיה היהודיים ולהקים "כנסייה עברית". האב ברונו הוסאר, שייסד את "בית ישעיהו" בירושלים ואת הישוב היהודי-ערבי נוה שלום, נקבר בטקס שכלל מיסת אשכבה וקדיש. על מצבתו נחקקו המלים "ואהבת לרעך כמוך" בעברית ובערבית, וגם צלב ומגן דוד.

האב ברונו הוסאר היה כל חייו הבוגרים נזיר דומיניקני, אבל בהחלט לא נזיר מן השורה. הוסאר, שנולד כיהודי והמיר את דתו באמצע העשור השלישי לחייו, המשיך לשמור על זיקה עמוקה ליהדות: בביתו שבישוב היהודי-ערבי נוה שלום, שהוא היה מייסדו, נהג להדליק נרות שבת ולהתפלל את תפילת קבלת השבת. הוא שאף לחגוג את החגים היהודיים, לפחות אלה שמקורם בתנ"ך (המקודש גם בעיני הנוצרים), וחברו מנחם אבישר מספר שבזמן מגוריו ב"בית ישעיהו" שברחוב אגרון בירושלים (בית שגם אותו הקים, ונועד לקרב בין יהודים לנוצרים), נהג לטייל בשכונה החרדית הקרובה "שערי חסד", ולא פעם נענה לקריאות להשלים מניין בבית כנסת.

הוסאר נולד ב-1911 בקהיר, שהיתה אז תחת שלטון בריטי ובעלת ניחוח קוסמופוליטי. הוריו סימלו היטב את הניחוח הזה: שניהם אמנם היו יהודים, אבל האב בא מהונגריה והאם מאיטליה, ולאף אחד מהם לא היתה זהות יהודית משמעותית. הילד ברונו לא קיבל שום חינוך יהודי. בשלב מסוים עזב האב את הבית וברונו ושני אחיו נותרו עם האם. בהיותו בן 18 הם היגרו לצרפת.

הוסאר למד בבית ספר גבוה להנדסה והוכשר כמהנדס. הוא אף עבד שנים אחדות במקצועו, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. אבל עוד קודם לכן, זמן קצר לאחר תום לימודיו האקדמיים, החליט להתנצר ובהמשך אף היה לחבר במסדר הנזירים הדומיניקני, שנודע כמסדר "שומרי החותם" של התיאולוגיה הנוצרית, והיה אחראי על האינקוויזיציה מאז הקמתה במאה ה-13.

בספרו האוטוביוגרפי "בהיעלות הענן" (שהתפרסם בצרפתית) הוא גולל את נסיבות ההתנצרות. ראשיתה בהשתתפות בלוויה של חבר נוצרי בכנסייה: "הייתי יהודי, וזו היתה הפעם הראשונה שבה השתתפתי במיסה. הטקס, הרגשות, גופתו של האדם שהיה כל כך חזק ומלא באנרגיה כשהכרתי אותו, נחה כעת בתוך ארון פתוח... כל המחשבות והרגשות שנחו מתחת לפני השטח במשך זמן-מה צפו וחשתי צורך עז לדעת מה שחברי ידעו או נראו כיודעים: מה המשמעות של כל זה?"

הוא ביקש תחילה לערוך את המסע הרוחני בעצמו, ולא לפנות אל כומר או מורה רוחני אחר, מחשש שמא יושפע באופן לא הוגן. אבל כעבור זמן מה ראה מודעה המבשרת על הרצאה בנושא שהעסיק אותו מאוד: המתח שבין האמונה באלוהים לעובדת קיומו של רוע בעולם. הוא לא עמד בפיתוי והלך להרצאה, ובעקבותיה החל בקשר עם המרצה, האב פסאר, שהיה למורה הרוחני שלו. בהשפעתו החליט סופית להתנצר. את בחירתו במסדר הדומיניקני, למרות הסתייגות מאופיו "האינטלקטואלי מדי", הסביר הוסאר בספר בנסיבות מקריות למדי: היכרות עם כומר דומיניקני שהשפיע עליו.

בספר הוא מספר שכשבא עם הבשורה הזאת אל אמו, היא בכתה אבל הסתפקה באמירה: "אם אתה מאושר, גם אני מאושרת". הוסאר לא כותב על כך במפורש, אבל ממכלול סיפורו נראה שההתנצרות נבעה גם מחיפוש של דמות אב, לאחר שהאב האמיתי הסתלק מחייו, ובוודאי מן העובדה שמול הקסם שהילכה עליו הנצרות לא היה ברקע שלו שום חינוך יהודי משמעותי שיעניק רוחניות מסוג אחר.

כשכבשו הנאצים את צרפת, הוסאר - למרות התנצרותו - היה כמובן על הכוונת שלהם. הוא נמלט אפוא לחלקה הדרומי של המדינה, שבו שלטו משתפי הפעולה של משטר וישי, ולא הנאצים ישירות. אבל גם שם החיים לא היו בטוחים לגמרי והוא נאלץ לעבור כמה פעמים ממקום למקום. ידידתו אן לה-מניין, שהיתה שותפה להקמת נוה שלום, מספרת ש"למרות שהדבר יכול היה לסכן את חייו, ברונו מעולם לא התכחש ליהדותו. בכל פעם שנשאל אם הוא יהודי, התעקש לא להשיב על השאלה. הוא ראה את עצמו כיהודי, ולא היה מוכן לנצל את העובדה שבאופן רשמי לא נחשב כך."

השואה העמיקה באישיותו של הוסאר פן מיוחד, שהתברר והלך דווקא לאחר התנצרותו: ככל שהעמיקו ידיעותיו בנצרות, כך גדלה גם זיקתו ליהדות. אם בילדותו לא היתה ליהדות שום משמעות בשבילו, הרי כעת, דווקא כנוצרי, החל להתעמק בשורשיו היהודיים. כשקמה מדינת ישראל, הוא החליט לקשור אליה את גורלו. חמש שנים עברו עד שמימש את ההחלטה, וב-1953 נחת בישראל, בשליחות הכומר הדומיניקני, האב אווריל, שביקש להקים כאן את "בית ישעיהו": בית שיוקדש לקירוב לבבות בין יהודים לנוצרים. למעשה, כפי שהתברר לימים, כוונתו של הוסאר היתה מרחיקת לכת בהרבה - ליצור קבוצה נוצרית שתנסה לחבר מחדש את הכנסייה אל שורשיה היהודיים, אל זהותם של הנוצרים הראשונים - שהיו למעשה אחת מכתות היהדות של סוף ימי בית שני.

יוחנן אליחי, ידידו של הוסאר, שבניגוד להוסאר נולד בבית קתולי לכל דבר, הגיע בעצמו באותם ימים לישראל עם רעיון דומה, והשניים התיידדו. אליחי מספר שרעיון "הכנסייה העברית", כפי שכינה הוסאר את תפיסתו, היה משותף אז לנוצרים לא מעטים (בלי שהכירו בהכרח את השם "כנסייה עברית", אבל דגלו במחשבה דומה), ולהערכתו כ-2,000 בני אדם פעלו אז בארץ בקבוצות שונות שזה היה כיוון המחשבה המשותף להן.

נראה שהסיבה לפריחה היחסית הזאת היתה כפולה: מצד אחד, נוצרים ממערב אירופה שרגשי האשמה בעקבות השואה הביאו אותם לחפש זיקה יהודית, ומנגד, כפי שמציין אליחי עצמו, קהל של אלפי נוצרים ממזרח אירופה שנישאו בתקופת השואה לבני זוג יהודים, ורעיון "הכנסייה העברית" שימש פתרון למצוקת הזהות שלהם. הממסד הכנסייתי דווקא לא אהב את הרעיון, במיוחד לא את העובדה שהקבוצות הללו נטו לומר את התפילות הנוצריות בעברית, במקום בלטינית כמקובל.

אליחי, שהיה המתרגם העיקרי של התפילות, מספר שהאפיפיור אז, פיוס ה-12 (שנודע בשתיקתו בתקופת השואה), ניסה לאסור את המנהג החדש. אחד מתומכי הקבוצה, קרדינל רומאי ששמו טיסראן, הזכיר לפיוס שכשהגיעו שליחי הכנסייה הראשונים למזרח אירופה וביקשו לתרגם את התפילות לשפה סלאווית, אסר זאת האפיפיור של אותה תקופה בטיעון שלכנסייה יש רק שלוש לשונות קודש: עברית, יוונית ולטינית. ממילא מעיד הסיפור שאין כל מניעה שנוצרים יתפללו בעברית. מאותו רגע, מספר אליחי בחיוך, "האפיפיור לא עשה עוד בעיות לקבוצה."

חמש שנים עברו על הוסאר בישראל עד שמימש את רעיון "בית ישעיהו". בינתיים כיהן כ"כומר הבית" של בית ספר נוצרי ביפו. הדומיניקנים בצרפת, שמטעמם נשלח לארץ, לא עיכלו בקלות את רעיון הבית - לאו דווקא בגלל האופי הניאו-יהודי של המקום, כמו בגלל החשש הפוליטי: שמא ייפגעו הדומיניקנים בארצות ערב, ובמיוחד המוסד הארכיאולוגי החשוב אקול ביבליק ששכן במזרח ירושלים, אז בשלטון ירדן, מעצם הקמתו של מוסד דומיניקני בחלק המערבי של העיר.

אבל הוסאר התעקש, וב-1958 פתח סוף-סוף את שערי "בית ישעיהו" בירושלים, בבניין שקיבל ממסדר הלזריסטים (מסדר קטן שאין לו כמעט חברים בישראל), בצמוד למבנה המשמש כיום את הקונסוליה האמריקאית בירושלים. הבית נקרא על-שמו של הנביא ישעיהו, שהנוצרים רואים בכמה מנבואותיו רמזים המבשרים את בואו של ישו לעולם. המקום, שבאופן רשמי פעל כמנזר, בלט בשונותו מהמקובל במנזרים נוצריים, ולא רק משום שאנשיו התפללו בעברית, כפי שנהג הוסאר עוד לפני שפתח את הבית.

אליחי, שאמנם לא היה אחד מאנשי המנזר אבל בעקבות ידידותו עם הוסאר היה שם בן בית, מספר על שינוי מהותי שהונהג שם גם בנוסח התפילה הנוצרית: "שינינו את הביטוי הנוצרי המקובל ביחס למרים, הביטוי שמכנה אותה 'אם האלוהים', כיוון שבעברית זה נשמע בלתי נתפס. במקום זה, קראנו לה פשוט 'אם ישוע עמנואל'."

המקום בלט גם בצניעותו החזותית: צלב אחד בלבד, בלי דמותו של ישו הצלוב עליו (אליחי: "עד לאימוץ הנצרות על ידי הקיסר הרומאי קונסטנטינוס במאה הרביעית לספירה, הצלב לא היה בכלל סמל נוצרי בולט, כי הנוצרים הראשונים לא חשבו להפוך את סמל העינוי לסמלם הדתי. הרי זה כמו שמישהו יקדש את החרב שבה נדקר אביו") ובלי פסלים ותמונות כלל, בהתאם לציווי היהודי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה."

הוסאר חיפש בצרפת נזירים דומיניקנים נוספים שיזדהו עם הכיוון שלו ויעבדו לצדו בבית, ומצא שניים כאלה: ז'ק פונטיין ומרסל דיבואה, שמעמדו כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית נועד להקנות לבית גם מעמד אינטלקטואלי. אליהם הצטרפו כעבור זמן שני נזירים נוספים: גבריאל גרוסמן, ששמו מעיד עליו שגם הוא היה יהודי מומר, ופרנסואה בלנשטייר.

בנוסף, הפך הבית לאבן שואבת לנוצרים ויהודים רבים שסיפור חייהם, או השקפת עולמם, הביאו אותם לפתח זיקה אל הדת האחרת. אחד מהם, מספרת לה-מניין, היה דניאל רופאייזן, יהודי מומר שהיה לנזיר כרמליתי והתפרסם בעתירתו לבג"ץ (שנדחתה) להכיר בו כיהודי. גם המפורסם שביהודים המומרים בדורנו, הקרדינל ז'אן-מארי לוסטיז'ה (שהיה, עד למותו לפני כחודשיים, הארכיבישוף של פאריס), שמר על קשר אישי עם הוסאר, אם כי לא היה לו קשר ל"בית ישעיהו."

הוסאר טיפח את הבית לא רק כמייצג תוכן שונה מהמקובל במנזרים נוצריים, אלא גם כבעל אופי שונה. הוא רצה שזה יהיה בית פתוח, שבו ירגישו חופשיים יהודים ונוצרים הרחוקים מחיי נזירות. הכיוון הזה הוביל אותו לעימות עם דיבואה. כפי שמספר אבישר, שהתיידד עם הנזיר בלנשטייר בזמן לימודיהם המשותפים באוניברסיטה והיה לבן בית במקום: "דיבואה היה הרבה יותר פורמליסט. הוא רצה שהמקום יתפקד כמו מנזר לכל דבר, עם חוקים קשוחים וברורים. העובדה שאני נכנסתי חופשי לחדרים הפרטיים של נזירים ולמדתי איתם שם יהדות היתה בלתי נתפסת בעיניו."

במקביל לפעילותו במנזר, היה הוסאר פעיל גם ביוזמת "ותיקן 2" - יוזמה של האפיפיור אז, יוחנן ה-23, לכנס ועידה קתולית בינלאומית שתנסח מחדש את אמונות הכנסייה. החלק שבו התמקד הוסאר היה, כמובן, ניסוח עמדתה של הכנסייה כלפי היהדות, כאשר לראשונה חזרה בה הכנסייה מהטלת האחריות על רצח ישו על כלל היהודים, וממילא גם מהציפייה לראות בסבל היהודים לאורך ההיסטוריה חלק מהעונש על ה"חטא" הזה.

אליחי: "ברונו היה פעיל לא רק בניסוח ההחלטה, אלא גם בשכנוע חברי מועצת הכנסייה לתמוך בה. הוא עבר מאחד לאחד כדי לשכנע. העובדה שההחלטה התקבלה ב-1965 ברוב עצום (2,221 תומכים כנגד 88 מתנגדים, רובם כמרים ערבים או שמרנים מובהקים) נזקפת בין היתר לזכותו". הוא זכה בעקבות זאת גם לתגמול מהמדינה, בדמות האזרחות הישראלית, שנמנעה ממנו קודם משום שלא היה יהודי.

אחרי מלחמת ששת הימים הגה הוסאר רעיון חדש: להקים ישוב משותף לבני שלוש הדתות המונותאיסטיות שחיים בארץ. הוא קיבל לשם כך 400 דונם מחבריו במנזר לטרון (מנזר השתקנים), והכפר פתח את שעריו ב-1977. הרעיון המקורי שלו היה להקים ישוב של אנשים דתיים, כדי שהדיאלוג יתקיים לא רק במישור של החיים המשותפים, אלא גם במישור הרוחני של לימוד משותף. אבל כשהחל הוסאר לגבש את הגרעין לכפר, התברר לו שהנענים לקריאה לא ממש מתאימים לחלומו: רובם המכריע, בני כל הדתות, היו חילונים; רבים מהם (במיוחד בין היהודים) אתאיסטים ממש, והדיאלוג שהם ציפו לו היה לאומי ולאו דווקא דתי.

אילן פריש, בוגר קיבוצי השומר הצעיר רשפים וכרם שלום, שהיה מראשוני הכפר (וחי בו עד היום) אומר בעניין זה: "לזכותו של ברונו צריך לומר, שלמרות שלא התאמנו לחלום שלו, היתה בו מספיק גמישות ופתיחות לקבל אותנו ולא להתעקש על מה שחלם מלכתחילה. אם היה מתעקש, כנראה שנוה שלום לא היה קם לעולם. הוא גם נהג לומר ש'בימינו, עבודת האלוהים החשובה ביותר היא עבודת השלום' וממילא, מי שעוסק בעבודת השלום הוא עובד אלוהים, ולא חשוב איך יגדיר את עצמו."

אליאס שביטה, מראשוני הערבים שהצטרפו לכפר, המכהן כיום כיו"ר האגודה השיתופית (מעין מזכיר), מתפעל גם מן העובדה שבאופן כללי, לא ניסה הוסאר לכפות את סמכותו כמייסד וכגייס הכספים המרכזי (במיוחד בין קבוצות נוצרים שהזדהו עוד קודם עם רעיון "הכנסייה העברית" שלו) לכפיית עמדותיו על אופיו של הישוב: "הוא בא לאסיפות החברים כמו כל משתתף אחר, ותמיד הביע את דעתו כאחד מן השורה. מעולם לא ניסה לטעון שבזכות מעמדו חייבים לקבל את עמדותיו."

דורית שיפין, גם היא מוותיקות הכפר, מספרת ש"אמנם היו אנשים שהיו הולכים אליו בשעת צרה או ויכוחים בין אנשי הכפר, כדי לשפוך את לבם, אבל מעולם לא פנו אליו כגורו או כאדם שיפסוק את דעתו ויכפה אותה. דעתו היתה תמיד בגדר עצה טובה". מצד שני, יש בין חבריו מי שאומר שהוסאר מצא בכל זאת דרכים לבטא את העובדה שאופיו של הכפר לא הגשים את חלומו: "למשל, זה לא מקרי שלמרות היותו המייסד הוא לא עבר לגור בכפר באופן מלא, אלא חילק את זמנו בין הכפר ל'בית ישעיהו'."

שיפין, המנהלת כיום את המרכז הרוחני שהוקם בנוה שלום על שמו של הוסאר (כדי לממש בכל זאת משהו מחלומו הדתי), מספרת ש"למרות שברונו באמת לא ניסה אף פעם לכפות את עמדתו, על דבר אחד הוא בכל זאת התעקש: היה לו חלום שחלק מרכזי מהכפר יוקדש ל'אזור דומייה', שבו אנשים מכל הדתות יוכלו לבוא ולעבוד את אלוהיהם באופן שבו ימצאו לנכון. כשהחברים חשבו לנצל את השטח להרחבת הכפר וסלילת כביש נוסף, הוא התעקש ואפילו איים שיעזוב את הכפר אם יעשו זאת."

ואמנם, עוד בחייו של הוסאר הוקם במקום "בית דומייה", ולפני כשנה נפתח באותו שטח המרכז הרוחני הנושא את שמו ומכונה "דומייה-סכינה" (המלה הערבית לדומייה בעלת אופי דתי); מרכז המשמש לפעילות רוחנית ולמפגשים בין בני דתות שונות. שיפין מספרת בעניין זה, ש"בהתחלה ברונו חשב לבנות את 'בית הדומייה' כבניין משולש, כדי לסמל את שלוש הדתות המונותאיסטיות. ואז בא אליו אילן פריש ושאל אותו 'ומה עם הפינה לאתאיסטים?' ברונו התייחס לשאלה הזאת ברצינות ולאחר זמן-מה אמר שחשב מחדש והגיע למסקנה שהמבנה יהיה עגול, וכך היה."

בשנותיו האחרונות חלה הוסאר בסרטן. אחד מחבריו מספר, שאת ימיו האחרונים ביקש לעבור דווקא בבית החולים שערי צדק, הנחשב בעל אופי דתי, כיוון שרצה למות בחברתם של יהודים דתיים. להפתעת כמה מחבריו בכנסייה, את מנוחתו האחרונה קבע לא ב"בית ישעיהו" או בכל מנזר אחר, אלא בנוה שלום. הוא מת ב-1996 והובא למנוחות בטקס שכלל מיסת אשכבה נוצרית לצד הקדיש היהודי. על מצבתו הצנועה נחקקו המלים "ואהבת לרעך כמוך", בעברית ובערבית, וכן צלב ומגן דוד. אחרי מותו, התמנה דיבואה לאב המנזר של "בית ישעיהו". לכאורה, היתה לו ההזדמנות להפוך את הבית למנזר מן המניין, כפי שחלם. אבל, כפי שאומר אבישר, "לדיבואה לא היה החום האנושי שימשוך אנשים, כפי שהיה להוסאר". וכך, כעבור כשנה בלבד לאחר מותו של הוסאר, נסגר "בית ישעיהו."

דיבואה עבר להתגורר בבית פרטי; פונטיין, שהתמחה בידיעת הארץ, הפך למורה דרך; גרוסמן מת עוד קודם ואילו בלנשטייר עזב את המנזר שנים רבות לפני כן; הוא התחבר כל כך לחבריו הסטודנטים הישראלים שהחליט להפר את נדר הנזירות שלו, התחתן עם אחת מהם והיה לפרופסור להיסטוריה של ראשית הנצרות באוניברסיטת שטרסבורג בצרפת.

גם רעיון "הכנסייה העברית" לא האריך ימים אחרי הוסאר. אליחי מעריך שכיום חיים בישראל לא יותר מ-200 אנשים שעדיין דבקים ברעיון, ובשאר העולם מספרם קטן עוד יותר. לכאורה, העלייה ההמונית מחבר המדינות, שכללה גם לא-יהודים רבים, יכלה להחיות את הרעיון כשם שהעלייה ההמונית ממזרח אירופה בראשית המדינה סיפקה את החמצן האנושי המרכזי שלו באותם ימים. אלא שלשם כך נדרשו לא רק מאמינים נוצרים שיגיעו לישראל, אלא גם דמויות כמו הוסאר שיכוונו אותם לעבר השילוב בין נצרות ליהדות. בהיעדרם, הרוב המוחלט של העולים הלא-יהודים ביקש להיטמע באוכלוסייה היהודית, והמיעוט - שהמשיך לדבוק באמונה נוצרית - בחר לעשות זאת במסגרת הכנסייה הפרבוסלאווית "המקובלת", ולא בחיפוש של רעיון יהודי-נוצרי. מותו של הוסאר הביא אפוא לקצה לא רק פרשת חיים אישית סוערת ומרתקת, אלא גם תפיסה דתית מיוחדת.