מת הנזיר מצרפת שהיה לפרופסור בישראל
מאת יאיר שלג


לפני עשרים שנה נחשב פרופ' מרסל דיבואה לאחת מאבניה האנושיות הקסומות של ירושלים. דיבואה, נזיר דומיניקני שהיה גם מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, סימל את האפשרות של ירושלים להיות לא רק זירת עימות בין הדתות והתרבויות אלא גם זירת מפגש ביניהן. החברה הישראלית גמלה לו על הסיכוי הזה בהעניקה לו את הגבוה שבאותות ההוקרה שלה: פרס ישראל על מפעל חיים, שניתן לו ב-1996. אבל בשנותיו האחרונות הפך דיבואה להרבה יותר ביקורתי כלפי ישראל, בעיקר על רקע הנעשה בשטחים. ביום חמישי האחרון הלך לעולמו, והוא בן 87.

דיבואה נולד ב-1920 בעיר ליל שבצרפת. בגיל 18 הצטרף למנזר הדומיניקני. בתקופת השואה פעל להסתרת ילדים יהודים במוסדות הכנסייה שבאזור ננסי. אחרי המלחמה המשיך בלימודי פילוסופיה במקביל לחיי הנזירות.

ב-1962 יזם ראש המסדר הדומיניקני בצרפת את הקמתו של "בית ישעיהו" - מרכז ללימודי יהדות, מטעם הכנסייה, בירושלים. דיבואה נשלח לנהל את המקום ומאז חי בישראל. במקביל החל ללמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית. ראש החוג, פרופ' אלחנן יקירה, אומר שדיבואה התמחה בפילוסופיה יוונית וכן בהגותו של תומס אקווינס, מחשובי ההוגים הנוצרים בימי הביניים. הוא כיהן גם שתי קדנציות כראש החוג.

ייחודו היה בשילוב בין נזירותו ופעילותו האקדמית, ובעיקר בפעילותו למען הדיאלוג היהודי-נוצרי. "היתה לו התייחסות אידיאליסטית גם לפילוסופיה - הוא לא רק לימד מקצוע, אלא ראה בזה תיאולוגיה - וגם לשליחות שלקח על עצמו בדיאלוג בין הדתות", אומר יקירה. ב-1976, כשנחטף מטוס "אייר פראנס" לאנטבה הוא הציע את עצמו כבן ערובה במקום החטופים.

בין פעולותיו בתחום הדיאלוג בין הדתות זכורים הדיונים הפומביים שקיים עם הפרופ' ישעיהו לייבוביץ'. לייבוביץ', יהודי אורתודוקסי ומתעב מושבע של הנצרות, ירה כהרגלו אש וגופרית על הנצרות, ודיבואה היה משיב לו בנחת. עם זאת, בראיון שנתן ל"הארץ" לפני 12 שנה, ביקר דיבואה את סוג היהדות של לייבוביץ', ההלכתית מדי לטעמו: "אני מכבד את הצייתנות של היהודי הזה לדרישות התורה...אבל הוא לא היה די פיוטי. אמרתי לו שחבל שבתפילה שלו הוא לא שר די; שצריך לרקוד ולשיר את התורה".

אוליבייה תומא-ונאר, חוקר במוסד הדומיניקני "אקול ביבליק" בירושלים, פירסם לפני כשנה ספר שיחות עם דיבואה, בשם "נוסטלגיה מישראל". לדבריו, באינתיפאדה השנייה שינה דיבואה את עמדותיו הפוליטיות והפך הרבה יותר ביקורתי כלפי ישראל: "הוא המשיך לחבב את היהודים ולראות בהם את העם הנבחר, אבל באותה מידה היה מאוד מאוכזב מההכרעות הפוליטיות של הישראלים בשנים האלה".