"קדיש בירושלים" שנכתב על ידי שמעון ביגלמן הופיע בעיתון הארץ ביום 7.7.2006. המאמר מתאר את הלוויה של האחות אורה מקהילת ירושלים.

לפני חודשים אחדים הלכה הנזירה אורה לעולמה. טקס האשכבה התקיימה בכנסיית האחיות ציון בעין כרם שבירושלים בהשתתפות חברי הקהילה הקתולית העברית וידידים. קרני שמש ירושלמית אביבית זרו את זהבם על הכנסייה שאליה נקבצו חברי הקהילה: כוהני דת ונזירים במדיהם הצבעונים ובבגדי חולין, נזירות עטויות שביסים ושמלות ארוכות בכחול, בלבן ובחום. הם פסעו בדממה ונכנסו לכנסייה בשקט, נעמדו לרגע מול תמונת המנוחה, נשאו עיניהם אל הצלב, ובתנועת הידיים הידועה ובכריעה הביעו את אמונתם. כל גוני הקהילה היו נוכחים באולם הכנסייה המכובד, הפשוט, הגבוה והמטיל יראה.

האח יוחנן החל בטקס. הוא קרא את התפילות בעברית, שפת התפילה של חברי הקהילה העברית הקתולית, שכל טקסיהם מתקיימים בעברית. כך גם דברי השירה שליוו את הטקס. הפסוקים נלקחו מתוך המקורות העבריים ומתוך הברית החדשה ונאמרו בעברית ברורה וצלולה.

לאחר התפילות נישאו ההספדים. בעברית כמובן. בני המשפחה שהגיעו מצרפת נשאו דברים בצרפתית, האחרים בעברית. הרב לוי מקהילת קול הנשמה, המקורב לאורה וחברותיה, נשא אף הוא הספד בעברית.

זה היה טקס מוזר, למי שאינו מכיר את בני הקהילה המיוחדת הזאת. בסופו בירכו זה את זה בתפילה אישית שלאחריה יצא מסע ההלוויה אל חלקת הקבורה במנזר הפרנציסקני הסמוך. אל חורשת האורנים העבותה, שבין עציה נכרה הקבר, הגיע הארון כשהוא מלווה בשירת המלווים בעברית. השירה שהידהדה על שביל האבן העולה אל הכנסייה ליוותה בלהט את הארון והזכירה בדבקותה את שירת הרבים של תנועת הנוער מימים רחוקים. מטיילים יהודים שהזדמנו למקום לא יכלו לעצור את פליאתם ותמיהתם "מה זה, הם משלנו? אבל יש להם צלב".

ליד בור הקבר, שנכרה מבעוד מועד, עמדו המשתתפים שקטים מכונסים בעצמם. יוחנן נשא את התפילה האחרונה והארון הורד לקבר. כשרגבי העפר הראשונים הקישו על מכסה העץ בקול חלול קרא הרב לוי בקול ברור "יתגדל ויתקדש שמיה רבא...". אל המשפט השני הצטרף הקהל כולו "בעלמא די ברא כרעותה...". נזירים ונזירות, כמרים בכחול, בחום ובלבן, כולם אמרו את תפילת הקדיש בשפת המקור, בדבקות ועד תומה.

זה היה הקדיש היותר מרגש ששמעתי בחיי. "ואמרו אמן".

שמעון ביגלמן