האחות מרוסיה

אמה הייתה רוסית אורתודוכסית באמונתה וממוצא אוקראיני ואביה ממוצא בלגי. לפני כניסתה לחיי הנזירות היה שמה מרי לגריין והיא גדלה בבית עם ששה אחים ואחיות. מרי הייתה מוכשרת מאוד וסיימה את לימודיה בבית הספר של אחיות ציון ברוסה. בגיל צעיר מאוד מרי קבלה את הקריאה מאלוהים לחיי המסדר. היא הגיעה לצרפת ב 1939, הצטרפה למסדר אחיות ציון, וב-8 בספטמבר 1941 לקחה על עצמה את הנדרים לחיי הנזירות במסדר. מרי נשלחה ללמד גרמנית ומוסיקה בבית הספר של האחיות בפריס, ושם גם למדה מוסיקולוגיה. בעלת קול חם וערב ועם נפש של אומנית, היא נהלה מקהלות במקצועיות רבה.

ב-1961 האחות מרוסיה נשלחה לירושלים, למנזר אחיות ציון בעין כרם. במקום זה התפללה הקהילה הקתולית הדוברת עברית. מכיוון שהקהילה קבלה אישור מרומא, כמה שנים קודם לכן, לחגוג את המיסה בשפה העברית, הקהילה החלה לפתח את המסורות הליטורגיות בעברית תקינה. הקהילה ביקשה ממרוסיה לעזור בכתיבת מוסיקה לסעודת האדון בשפה העברית וכמו כן להלחין מנגינות לכמה מזמורים מתהילים ומהשירה הליטורגית, במיוחד עבור התפילות של השבוע הגדול ושלושת הימים שלפני הפסחא). כדי לבצע משימה חשובה זו, היא החלה ללמוד מוסיקולוגיה מזרחית באוניברסיטה העברית.

מרוסיה, כמובן, לא עבדה לבד במלאכה זו אשר דרשה ליצור מלא-כלום. במשך שנים רבות היא יצרה שתוף פעולה פורה עם האח יוחנן אליחי. בתקופה זו של פעילות יצירתית, השניים הלכו "יד ביד" כאשר שלבו את כישרונותיהם המוסיקליים בהלחנה, ובביקורת הדדית בונה, תוך שהמריצו אחד את השנייה וחפשו את עצתם של חבריהם היהודים. מרוסיה הוזמנה לדבר על הפרויקט הזה בראיונות ב"קול ישראל".

מרוסיה החלה, אף לפני השתתפותו של האב ז'אן-רוג'ר, בעבודת הדפסת הטקסטים הליטורגיים שתורגמו לעברית. עבודה זו, שנעשתה עם הטכנולוגיה הפרימיטיבית שהייתה קיימת דאז, התקדמה לאיטה אך בבטחה.

ב-1972, קהילה ה"סוליטוד" (קבוצה של מסדר אחיות ציון המקדישה את עצמה לתפילה והתבודדות) אשר הגיעה לעין-כרם, בקשה ממרוסיה להלחין מוסיקה למזמורים ולפיוטים של הליטורגיה של השעות (התפילות היומיות של חיי המנזר). היא לקחה על עצמה משימה זו בהתלהבות, והמשיכה לעבוד עד השנים האחרונות לחייה, אף כשבריאותה הייתה רעועה. בעיות הבריאות הקשות הכריחו אותה לבסוף לחזור לצרפת ב 1989.

אישיותה המעודנת, החברותית והנאמנה תמיד, וכן כוח רצונה העז והדינאמיות יוצאת הדופן שלה, אפשרו לה, למרות מוגבלות חמורה אשר השפיעה על כפות רגליה וגרמה לה סבל רב, להלחין, לתת שיעורי מוסיקה לילדים בעין כרם, ללמד פרחי כהונה ואנשי דת את השפה העברית, ולתפור בגדים עבור העניים.

בסוף חייה, היא נשארה מלאת שלווה, קורנת אור ואף פעם לא התלוננה. היא תמיד נראתה שמחה, וחיפשה להביא הנאה לכל הסובבים אותה. מרוסיה הייתה מלאה בחוזק הפנימי אשר בא מאהבת אלוהים, ושנתן לה את הכיוון בחייה. היא הלכה לעולמה ב-21 בינואר 2001.