הודות לדימה, אנו מפרסמים את דרשתו של האפיפיור פרנציסקוס לליל חג המולד, ה-24 בדצמבר 2017, בקרית הוותיקן.

מרים "יָלְדָה אֶת בְּנָהּ הַבְּכוֹר. לְאַחַר שֶׁחִתְּלָה אוֹתוֹ הִשְׁכִּיבָה אוֹתוֹ בְּאֵבוּס, כִּי לֹא הָיָה לָהֶם מָקוֹם בַּמָּלוֹן" (לוקס ב:7). במילים הפשוטות והברורות הללו, לוקס מוביל אותנו לליבו של הלילה הקדוש ההוא: מרים ילדה; היא העניקה לנו את ישוע, אור העולם. סיפור פשוט ששואב אותנו לאותו אירוע ששינה את ההיסטוריה שלנו לנצח. באותו הלילה, הכול הפך למקור של תקווה.

נחזור נא כמה פסוקים. בצו הקיסר, נכפה על מרים ויוסף לצאת. היה עליהם לעזוב את עמם, את ביתם ואת ארצם ולצאת למסע כדי להירשם במפקד. לא היה זה מסע נוח או קל לזוג צעיר שעומד להביא ילד לעולם: הם נאלצו לעזוב את ארצם. ליבם היה מלא תקווה וציפייה בזכות אותו הילד שעומד להיוולד. אולם, אי-וודאות וסכנות, מנת חלקם של העוזבים את ביתם, הכבידו על צעדיהם.

לאחר מכן, הם נאלצו להתמודד עם מה שהוא אולי אחד הדברים הקשים מכל. הם הגיעו לבית לחם וגילו שזו הייתה ארץ שלא ציפתה להם. ארץ בה לא היה להם מקום.

ושם, במקום בו כל דבר הפך לקושי, מרים העניקה לנו את עמנואל. היה על בן האלוהים להיוולד באורווה מכיוון שלמי ששייכים לו לא היה מקום בשבילו. "הוּא בָּא אֶל שֶׁלּוֹ וְאֵלֶּה אֲשֶׁר לוֹ לֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ" (יוחנן א:11). ושם, בחשכת אותה העיר שנדמה שרצתה להיבנות בכך שתפנה את גבה לאחרים, בדיוק במקום הזה, ניצת הניצוץ המהפכני של אהבת האלוהים. בבית לחם, אור קטן האיר למי שאיבד את אדמתו, את ארצו, את חלומותיו, אפילו למי שחנוק עד תום מחיים של בידוד.

עקבות רבות חבויות בעקבותיהם של מרים ויוסף. אנחנו רואים את עקבותיהן של משפחות שלמות שנאלצו לצאת לדרך בימינו אנו. אנו רואים את עקבותיהם של מיליונים שלא בוחרים לצאת, אלא מגורשים מאדמתם, מותירים מאחור את אהוביהם. במקרים רבים, הפרידה הזו מלאה בתקווה, תקווה לעתיד, אך לאחרים לפרידה הזו שם אחד בלבד: הישרדות. לשרוד את ההורדוסים של ימינו, שלא רואים כל בעיה בשפיכת דם תמים כדי לכפות את נחת זרועם ולהעשיר את עצמם.

מרים ויוסף, שלא היה להם מקום, הם הראשונים לחבק את מי שבא כדי לתת אזרחות לכולנו. האחד שבעוניו ובענוותו מכריז ומראה שכוח אמתי וחופש אותנטי באים לידי ביטוי בכיבוד וסיוע לחלש ולנוטה לנפול.

אותו הלילה, האחד שלא היה לו מקום להיוולד מוכרז לאלו שלא היה להם מקום סביב השולחן או ברחובות העיר. הרועים הם הראשונים לשמוע את הבשורה. בשל עבודתם, הם היו גברים ונשים שנאלצו לחיות בשולי החברה. אורח חייהם ומקומות השהייה שלהם מנעו מהם שמירה קפדנית של פולחן הטהרה שבהלכות הדת. כתוצאה מכך, הם נחשבו לטמאים. עורם, בגדיהם, ריחם, צורת הדיבור שלהם, מוצאם – הכול הסגיר אותם. כל דבר בהם עורר חשד. הם היו גברים ונשים שיש לשמור מהם מרחק, לחשוש מהם. הם נחשבו לעובדי אלילים בקרב המאמינים, חוטאים בקרב הצדקים, זרים בקרב האזרחים. אולם להם – לעובדי האלילים, לחוטאים ולזרים – המלאך אומר: אַל תִּפְחֲדוּ, כִּי הִנְנִי מְבַשֵֹר לָכֶם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָעָם. הַיּוֹם נוֹלַד לָכֶם מוֹשִׁיעַ בְּעִיר דָּוִד, הוּא הַמָּשִׁיחַ הָאָדוֹן". (לוקס ב:11-10).

זוהי השמחה שאנו נקראים לחלוק, לחגוג ולהכריז הלילה. השמחה בה אלוהים, ברחמיו עד-אין-קץ, קיבל אותנו, עובדי האלילים, החוטאים והזרים, ודורש מאתנו לעשות את אותו הדבר.

האמונה שאנחנו מכריזים הלילה גורמת לנו לראות את אלוהים נוכח בכל אותם המצבים בהם אנחנו חושבים שהוא נעדר. הוא נוכח באורח הלא רצוי – לעתים קרובות אף אינו מוכר – שמשוטט ברחבי ערינו ובשכונותינו, שנוסע באוטובוסים שלנו ודופק על דלתותינו.

אותה האמונה מדרבנת אותנו לפנות מקום לדמיון חברתי חדש ולא לפחד לחוות צורות חדשות של יחסים, בהם איש לא צריך להרגיש שאין לו מקום על האדמה הזאת. חג המולד הוא זמן להפוך את כוח הפחד לכוח האהבה, לכוח שבדמיון חדש של אהבה. אהבה שלא מתרגלת לעוול, כאילו היה זה משהו טבעי, אלא כזו שיש בה אומץ להפוך עצמה – בינות למתחים ולסכסוכים – לבית של לחם, לארץ של הכנסת אורחים. זה מה שהקדוש יוחנן פאולוס השני אמר לנו: "אל תפחדו! פתחו לרווחה את הדלת למשיח" (דרשה בעת מינוי לאפיפיור, 22 באוקטובר 1978).

בתינוק של בית לחם, אלוהים בא לפגוש אותנו ולהפוך אותנו למשתתפים פעילים בחיים סביבנו. הוא מעניק את עצמו לנו, כדי שנוכל לקחת אותו בזרועותינו, להרים אותו ולחבקו. כדי שבו, לא נחשוש לקחת בזרועותינו, להרים ולחבק את הצמא, הזר, הערום, החולה, האסיר (הש' מתי כה:36-35). "אל תפחדו! פתחו לרווחה את הדלת למשיח". בילד הזה, אלוהים מזמין אותנו להיות שליחים של תקווה. הוא מזמין אותנו להפוך למגינים עבור כל מי שראשו נפול מיאוש שנגרם מהיתקלות בכל כך הרבה דלתות סגורות. בילד הזה, אלוהים הופך אותנו לסוכנים של קבלת הפנים שלו.

ילד קטן מבית לחם, בשעה שאנו מתרגשים משמחת המתנה, אנחנו מבקשים שהבכי שלך ינער אותנו מהאדישות שלנו ויפקח את ענינו לסובלים. יהי רצון שהרוך שלך יעורר את הרגישות שלנו ויגרום לנו להכיר את פניך בכל מי שמגיע לערינו, לתולדותינו, לחיינו. יהי רצון שהרוך המהפכני שלך יוביך אותנו להרגיש את קריאתנו להיות סוכנים של תקווה ורוך בעמנו.