מיסת פרידה מאחיות הסליטוד

האחיות החליטו יחדיו כי כקהילה מזדקנת ללא דור חדש, הגיע הזמן לסגור את ביתם בירושלים ולשוב לצרפת, שם תוקלטנה בבית לאחיות קשישות. ההבחנה הקהילתית נמשכה חודשים רבים, והתוצאה היתה שהאחיות יעזבו את ירושלים כקהילה וימשיכו את חיי התפילה שלהם כקהילה בצרפת.

במיסה השתתפו אחיות ציון רבות מהענף של הנזירות הפעילות בעולם, נזירות קונטמפלטיביות ממנזרים אחרים (כגון הנזירות הבנדיקטיות באבו גוש, הנזירות הקלריסיות, הנזירות היווניות הקתוליות של מנזר עמנואל בבית לחם) וכן חברים רבים ממסדרים של אחיות ואחים ואנשי הקהילה הקתולית הדוברת עברית. בסוף התפילה, הוזמנו האורחים לצפות בתצוגת תמונות שהיוותה מבט לאחור על 48 שנות האחיות בארץ, תחילה בנצרת ואחר כך בעין כרם.

מאמר בצרפתית על האחיות ניתן לקרוא באתר הפטריארכיה הלטינית כאן

הקהילה הקתולית הדוברת עברית בישראל קיימה קשרים הדוקים עם האחיות והיעדרותן תורגש עמוקות.

האב דוד, אשר ערך את המיסה, דרש כדלקמן:

המיסה הזאת היא לחגוג את העשורים שבהם היו נזירות הסוליטוד בישראל, נוכחות תפילה בלב ליבה של הארץ וקול קורא המזכיר לנו שאלוהים אכן נמצא בקרבנו. ואכן, הייעוד של כל הקונטמפלטיבים, והיעוד המיוחד של ציון הוא להזכיר לעם ישראל שאלוהים אכן נמצא בקרבו.

הייתי רוצה להבליט שלושה פסוקים מתוך המקראות שנבחרו להיום, כי, עבורי, הפסוקים האלה נושאים מסר הקשור לחגיגה של היום:

1. צפניה הנביא אומר: "יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה" (צפניה ג:17). ובכן, אם מישהו מזדמן לקרוא פסוק זה בתרגום לא נמצא הביטוי "יחריש באהבתו" אלא "יחדש באהבתו" (על פי תרגום השבעים) אולם שמענו את המקרא היום בעברית ובטקסט המסורה אכן כתוב "יחריש באהבתו". להחריש, להיות בשקט, מתנה מאת האלוהים, אף חיקוי של האלוהים בהתבוננו באהבה על ילדיו. אתן, אחיות יקרות, מלמדות אותנו על היכולת להביט בנוכחותו של האל ולהשקיט את הרעש הפולש אלינו מכל עבר. אחיות, ירושלים תהיה מקום רועש יותר בלעדיכן ובכל זאת אנו מודים על כל מה שלימדתן אותנו בעשורים האחרונים!

2. במזמור, דוד שר: "עֲצַת יְהוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר" (מזמור לג:11). מהי עצת ה', תכניתו, אנו עשויים לשאול בשעה שלעיתים חיינו סותרת מתכניותינו באופן בלתי צפוי. כשהגעתן לכאן לפני כמעט 50 שנה, אני בטוח שלא דמיינתן לעצמיכן שיום יבוא ואיתו הזמן להיפרד מארץ זו ותושביה. עם זאת, אנו מאמינים באמונה שלמה כי לאלוהים תכנית, כי מחשבותיו אכן יתגלו לנו, ילדיו. בדיוק כמו שהגעתכן לכאן היה חלק מתכניתו, כך גם עזיבתכן כעת היא חלק מתכניתו. בין אם אתן כאן ובין אם אתן במקום אחר, אתן חלק מירושלים, עיר האלוהים, בירת הנצח של כל אלה המבקשים להיות חלק מעמו, והאחדות העמוקה הזאת בין כל המאמינים היא ללא ספק חלק מתכניתו. קחנה את ירושלים בכל מקום שתלכו!

3. בבשורה של היום, אנו שומעים את אלישבע קוראת: "אַשְׁרֵי זוֹ שֶׁהֶאֱמִינָה כִּי יִתְקַיְּמוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נֶאֶמְרוּ לָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים" (לוקוס א:45). המפגש מלא השמחה של ביקור מרים אצל אלישבע, שתי נשים המתחבקות, מרים הצעירה ואלישבע הקשישה, שתיהן בהריון, מלווה בלי ספק את כל שנות ישיבתכן בעין כרם. אולם, המפגש הזה נראה לי מעט שונה היום לאור המעמד שלנו. עזיבה היא אכן סוג של מוות, ומוות קיים בשתי הנשים הללו: אלישבע, בדומה לשרה לפניה, קשישה וכיצד ניתן להאמין שהיא יכולה להרות? ומרים, אם כי צעירה, לא יודעת איש, רחמה עדיין כקבר ללא כל זרע חיים. ובכל זאת גם היא בהיריון. זו האמונה שלנו, הביטחון שלנו והתקווה שלנו. זהו מקור השמחה שלנו, נוכחת כאן בחיבוק של שתי הנשים הנביאות. הן האמינו ובכך הפכו לעדות שאלוהים אינו מעניק למוות את המילה האחרונה. מגוף שהזדקן, מרחם הדומה לקבר, פורצים החיים ובשפע. כן, היום גם אנחנו רוצים לדלג כמו יוחנן ברחם אמו אלישבע ולהצהיר שישוע כבר בנמצא, הוא כבר איתנו בבטן התפוחה של מרים. בתכנית האלוהים, כל עזיבה היא התחלה חדשה, כל שקיעה מבטיחה שחר.

תודה לכן, אחיות, על העדות הנאמנה שמסרתן במקום הזה, עדות הקורנת למרחקים. תודה לכן, על זכירתכן הנאמנה לירושלים, לארץ הזאת שברך האלוהים ולעמים החיים כאן!