רישרד פרסקיאר אודות החשמן לוסטיז'ר

לקריאת הראיון המלא כאן

לה קרוואה: כיצד הפך מורשת החשמן לוסטיז'ר לבלתי הפיכה ביחסים בין יהודים לנוצרים?

רישרד פרסקיאר: הייתי מבחין בין שתי מורשות: אחת שהשאיר בעולם היהודי והשנייה שהשאיר בתחום הדיאלוג היהודי הנוצרי. ביחס לראשון, אני חושב שהחשמן לוסטיז'ר שינה את הדימוי המאוד שלילי אצל יהודים לגבי מי שנטש את היהדות. בימי הביניים, מתנצרים יהודים רבים שימשו כמאשימים ב-"וויכוחים" שבעקבותיהם באו גלי רדיפה (1). חשד זה התחזק כשחשו שלמתנצרים אהדה מסוימת ליהודים כי אז גבר החשד שבעצם הם מנסים להמיר את היהודים על דתם.

כשהפך ז'אן-מרי לוסטיז'ר להיות בישוף אורליון, ונודע שהוא היה יהודי, מספר אנשי רוח יהודים נתנו ביטוי לחשדם. עם הזמן, החשד הפך לאימון ואף, בקרב כמה, להערצה... גם אם לעיתים הערצה זו הייתה מלווה בתחושת צער. לדוגמה, ישראל לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר, אשר אמר דברים קשים מאוד אודות ז'אן-מרי לוסטיז'ר ולאחר מכן התפייס איתו, אמר לי לאחר מותו: "איזה רב יוצא דופן היה יכול להיות לו היה נשאר ביהדות".

(...) במילים אחרות, האם ז'אן-מרי לוסטיז'ר צריך להיחשב כיהודי? השאלה היא סבוכה ואינני רוצה להיכנס לתחום של ההלכה הרבנית. אם הולכים על פי ההגדרה הצרה, מי שנטש את היהדות אינו נחשב יהודי. אולם אם מקבלים הגדרה רחבה יותר, יהודי הוא מי שחש יהודי, אין ספק שהיה ונשאר יהודי. כיום, רוב היהודים אינם חושבים שהוא נשאר יהודי אולם לא ניתן להתכחש שהיו לו אפיונים יהודים, ובראש ובראשונה, באמצעות מסירה במשפחתו, שידע את החוויה של להיות נרדף, נמסר ונבגד כיהודי.

(1) זה היה המקרה בפריז ב-1240 ובברצלונה ב-1263: התיאולוגים של האינקוויזיציה לחצו על היהודים להתווכח עם הסמכות המלכותית בציבור: וויכוח שנתפס כמשפט נגד היהדות.