הקשבה ביום ירושלים

אתחיל בפסוקים מספר תהלים (תהלים נה: 14 - 15), דברי כאב ותלונה שאמר דוד המלך לבן אדם שהיה חבר שלו והפך להיות אויב: "וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּֽעִי: אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ". רוב הפרשנים מסבירים שהמילה "רגש" בפסוק זה אינה משמשת במובן של "רגשות" (בבית אלהים נתהלך בהתרגשות וכו'), אלא במובן של "המון מתפללים" או "רעש". מעניין הקשר בין "רגש" ל"רעש" מבחינת הלשון.

בימים האחרונים היה הרבה רעש והיו הרבה רגשות שליליים או חיוביים בירושלים. הערב אנחנו רוצים לעבור מרעש לשקט ולהקשבה. בשקט הזה אנחנו רוצים לזכור את ירושלים לא כאידיאולוגיה או סמל, אלא כמקום שגרים בו בני אדם ממגזרים שונים: ערבים, יהודים ואנשים שבאו מארצות אחרות. רוצים לזכור פני אנשים שאנחנו מכירים: חברים ושותפים, אנשים שסבלנו מהם מסיבות שונת, אנשים שאיננו מסכימים איתם. רוצים לברך אותם הערב, לאחל להם את הטוב ולהתפלל עבור ירושלים על כל תושביה ולא רק על חלק מתושביה.

אני רוצה להדגיש את הקשר בין שקט להקשבה. בלי שקט אין הקשבה אמיתית. שקט לא במובן של שתיקה (השתקת הרעש בפנים ובחוץ) אלא במובן של להיות שקט באמצע הסערה. החיים שלנו הם כמו ספינה שמפליגה על ים גדול: כל הזמן יש גלים, אבל ברגעים מסוימים הגלים גואים ונהיים אלימים; הם דוחפים את הספינה לכיוונים שונים שאינם רצויים. בתוך הספינה יש קברניט ותפקידו הראשון הוא לא להיבהל אלא להישאר שקט. הקברניט אינו יכול להשבית את הגלים אבל, עם ההגה שיש לו בידיים, הוא יכול (וחייב) לקלוט את הכוחות החיצוניים ולכוון אותם אל הכיוון הרצוי כדי להשיג את המטרה. גם אנחנו, בחברה שאנו חיים בה, מוקפים קולות רבים והשפעות רבות שאיננו מסכימים איתם או עם חלק מהם. האומנות הגדולה אינה להשתיק את הזולת אלא לדעת ל"הקשיב" לאחרים, ל"קלוט" את מה שמותר לקלוט מהם, ויחד איתם למצוא כיוון משותף שיהיה בונה וחיובי, ולא הרסני.