טעם של חומץ

השעה 5.00 – התעוררתי ונכנסתי למטבח להכין לעצמי קפה. היום התחיל מוקדם כי יום ארוך היה ומלא תכניות עם רשימת דברים שעלי לעשות. הקומקום החשמלי לא היה נקי, מלוכלך מבחוץ ואף מבפנים. בעצם, דומה לחיי. לבשתי חולצה נקייה אולם הייתי עסוק מדי לחשוב על החלק הפנימי שלי עצמי. הייתי אפילו עסוק מדי למלמל תפילה קצרה (וזה אני זכרתי אך ורק כשכתבתי את מילים אלה). אכן, לא היה זמן לנקות את החלק החיצוני של הקומקום אולם המחשבה שאשתה קפה יחד עם שאריות האבנית מתוך הקומקום הטריד אותי. אני שפכתי חצי בקבוק חומץ אל תוך הקומקום ורתחתי אותו. פעולה פשוטה למדי – להרתיח חומץ על מנת לנקות את החלק הפנימי של קומקום ולשטוף היטב – מאמץ קל מאוד להשיג תוצאה מעולה. אני פועל כך לעיתים קרובות עם הקומקום שלנו.

5.30 – הערתי את אשתי וילדיי. ארוחת הבוקר עברה עם המינימום של התעצבנות שגרתית.

6.00 – נכנסנו כולנו לאוטו ויצאנו למסע שארך שעתיים.

8.00 – הגענו למשרד החשוב על מנת לקיים פגישה חשובה שתוכננה עוד לפני חודשיים להשלים את הדבר החשוב ביותר על רשימת הדברים שהיו עליי לעשות באותו היום.

9.00 – הפגישה הסתיימה והעניין סודר, ללא הסתבכויות וללא בעיות – לא האמנתי שיהיה קל כל כך.

10.00 – עצרנו במסעדת ארומה לנשנוש טרם שעות הקנייה ליום ו עם כל לחציה.

13.00 – התקשרתי לידיד וותיק להודיע לו שהיינו בתל אביב ולשאול מתי נוכל להיפגש. הוא אמר שהם יצאו להפסקת מנגל בטבריה יחד עם זמן קצר לתפילה והזמין אותנו להצטרף אליהם. הזמנותיו הן תמיד כיף והחלטנו לנסוע אליו.

אם כל זה, אתם באמת חושבים שזכרתי את הפעולה השגרתית של ניקיון הקומקום באמצעות החומץ באותו בוקר? בכלל לא. לאחר עוד שלוש שעות באוטו, הגענו לטבריה. בדרך פתרנו את בעיית האכסניה – הרי הטיול הזה לא היה בתכנית.

18.30 – לבסוף, הצטרפנו לחברינו והסתבר שהתפילה הקצרה הייתה תפילת לקציו דיבינה (קריאת טקסט מכתבי הקודש ברוח תפילה). אהיה כן אתכם. נסעתי כמאה קילומטרים על מנת להיפגש עם ידיד. אגיד שאני מוכן אפילו לנסוע עוד מאה אם יהיה צורך בכך. שמחתי מאוד בגלל הזמנתו אשר נתנה הזדמנות להצטרף לזמן התפילה איתו ועם עוד אנשים יקרים לי מקהילת יפו. היה כיף גם לילדים.

אולם מה עם החומץ? מה הקשר בינו לבין מפגש מלא שמחה, מסע ארוך והרפתקאות אחרות? האם הביאו חומץ למנגל?

למעשה, היה גם חומץ בטקסט שהרהרנו בו בתפילה: החיילים הגישו חומץ לישוע. באותו הרגע נזכרתי בפעולה של הבוקר והתחלתי להרהר במשמעות החומץ בחיי. באותו הבוקר, בשעה שניקיתי את הקומקום,לא ידעתי שאקרא את המקרא הזה ולא ידעתי שאסע לאורך שעות להגיע לטבריה. באותו הגרע, בתפילה, הייתי מודע שאולי זה יישמע מוזר ולא קשור. הרי החברים התבוננו בפחדים בפני המוות, כיצד ישוע מנחם את גוססים, כמה זה חשוב שמסביב לגוסס נמצאים היקרים לו וכיצד אך ורק ישוע מעביר את המאמין לצד השני. הם דיברו על מלכותו של המשיח וכיצד לעגו לו החיילים. ואני ראיתי את הקומקום הרותח מול עיני.

שאלתי את עצמי למה נתנו החיילים חומץ לישוע. להשפילו? נותנים יין למלכים ולאצילים והצלוב מקבל אך ורק חומץ. אולם, היה לי ברור שישנה משמעות אחרת לכל זה בחיים שלי.

אני הייתי בקרבת סביי כשהלכו לעולמם. ימיהם האחרונים על פני אדמות היו מאלי כאב וסבל ושעת המוות שיחררה אותם מהייסורים. נדמה לי שהיו מותשים עד כדי כך שכבר לא פחדו מהמוות. החוויה להיות בקרבתם הייתה מרה אולם באותו הזמן העניק לי תחושה של השלמת מעשה חשוב, מילוי חובה והגעה לשיא ביחס איתם כי הייתה לי הזדמנות לחלוק איתם את כל אהבתי להם. אני מקווה שהצלחתי לתת לזה ביטוי. אם הייתי צריך לתרגם את כל זה ללשון טעם הייתי מכנה את החוויה חמוץ מתוק. טעם שהיה דומה לתבשיל החמוץ מתוק שהייתה מכינה סבתא ושכה אהבתי.

החומץ מסיר את האבנית מהקומקום ובאותו האופן הרגעים המרים בחיים מסירים את הנקודות הקשות מהשכל, מהרגש ומהאמונה. הרי רגעי החומץ אמורים לגרום לי להעריך עוד יותר את הרגיעם המתוקים ולהודות לאלוהים ולשבח אותו על מתנת רגעים אלה!