זיו – פרשת השבוע: פרשת ניצבים 2

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי

בזמן שאנו מגיעים לסוף החומש, סוף התורה וסוף המצוות, משה מעמיד אותנו - ואת בני ישראל - בפני הנצח. הפרשה נפתחת במילים ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם ושֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ׃ לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יהוה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם״ (דברים כ״ט:9-11). הברית הזו הינה נצחית וכוללת כל - ה״היום״ שלה הינו יום נצחי מכיוון שהקהל שלה הינו כל אלה שביום ההוא, בערבות מואב ״יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֵינוּ ואֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם״ (שם כ״ט:14). זוהי ברית שנעשית עם כל אדם שהיה אי פעם קיים ועם כל אדם שאי פעם יהיה. - אלו שהיו נצבים באותו הים בערבות מואב - וכל אלו שאי פעם היתה להם, או שאי פעם תהיה להם, נשמת חיים. בין אלו הנצבים להכנס בברית - ביום ההוא או בכל זמן אחר בהיסטוריה - מקום מיוחד מאד שמור לגר. רק הגר קבל התייחסות מלאה ״מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ״ - כל עם תחת השמש אשר עומד במחנת ישראל נכנס לברית הזו - וחייב לפיכך להתרחק מאלילות. האלילות, משה מזכיר לנו, היא ערמומית, ומסכנת בעיקר את אלו אשר נכנסו בברית, אותו האדם אשר ״בְּשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת והִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה־לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ״ (שם כ״ט:18a-b). ובנקודה זאת משה מגלה לנו את אחת הסיבות להתרחקות האדם המאמין מן האמונה ״לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת־הַצְּמֵאָה״. חיי המאמין - וחייו של כל מי שנכנס לברית ה׳ - הינם חיים של צימאון מתמיד. כמו שדוד זועק במזמור מ״ב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי״! אלה חיים של כמיהה לאלוהים שיכולים לעשות אותנו עייפים, יגיעים מהצמא ומחפשים פתרונות קלים. בגלל זה, כאשר אנו מגיעים לסוף המצוות, משה מזכיר לנו לדבוק באמונה שבנו: ״כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא־נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ ולֹא רְחֹקָה הִוא׃ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה ויִקָּחֶהָ לָּנוּ ויַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ ונַעֲשֶׂנָּה׃ ולֹא־מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר־לָנוּ אֶל־עֵבֶר הַיָּם ויִקָּחֶהָ לָּנוּ ויַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ ווְנַעֲשֶׂנָּה׃ כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״ (דברים ל:11-14). אכן בסיום כל המצוות ובכניסה אל הברית הנצחית, יהודים וגרים כאחד, נצבים במחנה לפני ה׳ נקראים ללכת בדבקות האלוהים שבאה מהאמונה. שבת שלום.