זיו – פרשת השבוע: פרשת שמיני 2

נדב ואביהו בני אהרן

הפרשה מציגה לנו נושא קלאסי וטרגי של אב שקובר את בנו. אהרן הכהן הגדול מאבד את שני בניו בו זמנית. מכוסה בדממה, הוא מכיל את מכאובו. הסיפור הוא כה מזעזע לגבי סיבת המוות שהוא גרם להיווצרות מדרשים רבים שניסו להבין את הסיבה לזעם האלוהי. אחד המדרשים מסביר שהם מתו מכיוון שהם פעלו מעבר למה שהם צווו. הם הקריבו אש מרצונם החופשי, ״אש זרה״. אבל צריך לתהות: התורה אינה אומרת שאבור לעשות את מה שאינו מצווה… התשובה נמצאת אולי בסממן אחר של הסיפור. בפסוק י:16, הפועל ״דרש״ מוכפל - משה ״דרֹש דרש״ את שעיר החטאת שנשרף למרות שהיה אמור להיאכל. בין שני המופעים של המילה ״דרש״ נמצא אמצע התורה (לפי מס׳ המילים) - כדי ללמד שהמדרש הכרחי כדי להבין את התורה. בלתי אפשרי שתהיה קריאה ללא פירוש, ללא לימוד מעמיק, ללא השתתפות הקורא. זה אחד מהנושאים המרכזיים של המסורת הרבנית. צריך לתשאל את הכתובים לחקור אותם להתעמת אתם… הפירושים שינבעו מהרעיון הזה יתאספו כדי להוות את המדרש והתלמוד. ואז תיווצר האפשרות לקחת את המסורות האלו לחדש אותן ולהציע להן חלופות. זו העבודה המתמשכת של כל מסורת חיה, שעוברת דרך כל כתבי הקודש עצמם. אבל עבודת המחקר והחידוש של המסורת צריך להיעשות במסגרת ברורה עם חוקים מוגדרים ושיטות נהירות: צריך לחבר ביחד מצד אחד את המשמעת והדיוק שמנחים ומגבילים את המחקר ומצד שני את הסברות והיצירתיות של ההתחדשות. המסורת צריכה להישאר בגבולות של מה שהיא בעצמה הגדירה… מכיוון שהחוקים האלו הינם חלק מהמסורת.

לפיכך חטאם של בני אהרן הוא חטא היוהרה בכך שעברו על מה שנמסר להם, על כך שלא כיבדו את דברי הזקנים והעדיפו לפעול מרצונם שלהם… בכך המדרש מדגיש את חשיבות המסורת.

ספירה אחרת של המילים או האותיות מציבה את אמצע התורה במקום אחר באותה הפרשה. בפסוק יא:42 שבו מדובר בחיות טמאות. נאמר שאסור לאכול חיות ש״שורצות״ על הארץ ה״וו״ של המילה הזו גדול משאר האותיות. וו - שמהווה את הספרה 6 - נכתבת כמו קו אנכי - סימן של אדם עומד. בלב התורה אם כך נמצא בן אדם זקוף, שאינו שורץ על הארץ. שבת שלום.