מסר האפיפיור ליום החולה העולמי

מסר מהאפיפיור פרנסיסקוס
ביום החולה העולמי העשרים ורביעי 2016
להפקיד את עצמנו בידי ישוע רב-החסד כמו מרים: ״כל אשר יאמר לכם עשו״ (יוחנן ב:5)

אחים ואחיות יקרים,
יום החולה העולמי העשרים ורביעי מביא בפני את ההזדמנות להתקרב אליכם באופן מיוחד, חברים יקרים שהינם חולים ולאלה שמטפלים בכם.

מכיוון שיום החולה יתקיים השנה בכובד ראש בארץ הקודש, אני מעוניין להציע שנהגה בסיפור מהבשורה: מסיבת החתונה בכנא (יוחנן ב:1-11), שם ישוע חולל את הנס הראשון שלו הודות לעתירתה של אימו. הנושא שנבחר - להפקיד את עצמנו בידי ישוע רב-החסד כמו מרים: ״כל אשר יאמר לכם עשו״ (יוחנן ב:5), מתאים ביותר לאור שנת יובל הרחמים המיוחדת. עריכת המיסה העיקרית של היום תתקיים באחד-עשר בפברואר 2016, האזכרה הליטורגית השנתית של גבירתנו מלורדס, בנצרת עצמה, שבה ״הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו״ (יוחנן א:14). בנצרת, ישוע החל את שליחותו המושיעה, כשיישם בעצמו את דברי הנביא ישעיהו, כפי שנאמר לנו על-ידי המבשר לוקס: ״רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵֹר עֲנָוִים. שְׁלָחַנִי לִקְרֹא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וּלְעִוְרִים פְּקַח־קוֹחַ; לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים, לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה.״(לוקס ד:18-19).

חולי, ומעל לכל חולי קשה, תמיד מציב את הקיום האנושי במשבר ומביא עמו שאלות עמוקות. התגובה הראשונית שלנו עשויה להיות לפעמים תגובה של מרד: מדוע זה קרה לי? אנו עשויים להרגיש מיואשים, לחשוב שהכל אבוד, שאין לדברים יותר משמעות…

מחד גיסא האמונה באלוהים נבחנת במצבים אלו. אך מאידך, היא יכולה לגלות את כל עושרה החיובי. לא בגלל שהאמונה גורמת לכך שהחולי, הכאב, או השאלות שהם מעלים יעלמו, אלא מכיוון שהיא מציעה מפתח דרכו אנחנו יכולים לגלות את המשמעות העמוקה ביותר של מה שאנחנו חווים; מפתח שעוזר לנו לראות כיצד המחלה יכולה להיות דרך להתקרב יותר לישוע שהולך לצידנו, תחת משא הצלב. והמפתח הזה ניתן לנו על-ידי מרים, אימנו, שהכירה את הדרך הזו היכרות אישית.

בחגיגת החתונה בכנא, מרים היא האישה המתחשבת שרואה בעיה רצינית עבור בני הזוג: היין, סמל שימחת החגיגה, נגמר. מרים מזהה את הבעיה, ובמובן מסיום לוקחת אותה על עצמה, ופועלת במהירות ובדיסקרטיות. היא לא מתעלמת, ובטח שאינה מחפשת אשמים. היא פונה לישוע ומציבה לפניו בעיה מוחשית: ״אין להם יין״ (יוחנן ב:3). וכאשר ישוע אומר לה שזו עדיין לא העת שבה יגלה את עצמו (שם, פסוק 4), היא אומרת למשרתים: ״כל מה שיאמר לכם עשו״ (פסוק 5). ישוע מבצע את הנס, הופך את המים ליין, יין שמיד מתגלה כטוב ביותר בכל החגיגה. מה יכולים אנו ללמוד מרז חגיגת החתונה בכנא בשביל יום החולה העולמי?

חגיגת החתונה בכנא הינה בבואה של הכנסייה: במרכז נמצא ישוע שברחמיו מחולל אות; מסביבו התלמידים, ביכורי הקהילה החדשה; וליד ישוע והתלמידים נמצאת מרים, האם הדואגת ובעלת התפילה. מרים משתתפת בשמחה של אנשים רגילים ועוזרת לשמחה זו לגדול; היא מעתירה לבנה למען בני הזוג וכל המזומנים. וישוע לא מסרב לבקשת אימו. כמה תקווה יש באירוע הזה לכולנו! יש לנו אימא בעלת עיניים נדיבות ודרוכות, כמו בנה; לב אימהי ומלא רחמים, כמוהו; ידיים שרוצות לעזור, כמו ידיו של ישוע שבצע לחם לאלו שהיו רעבים, נגע בחולים ורפא אותם. כל זה ממלא אותנו בביטחון ופותח את ליבנו לחסדיו ורחמיו של המשיח. עתירתה של מרים גורמת לנו לחוות נחמה שעבורה השליח פאולוס מברך את אלוהים: ״בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אַב הָרַחֲמִים וֵאלֹהֵי כָּל נֶחָמָה, הַמְנַחֵם אוֹתָנוּ בְּכָל צָרוֹתֵינוּ בְּאֹפֶן שֶׁנּוּכַל לְנַחֵם אֶת הַלְּחוּצִים בְּכָל צָרָה שֶׁהִיא - בַּנֶּחָמָה שֶׁנֻּחַמְנוּ אָנוּ מֵאֵת אֱלֹהִים; כִּי כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹפְעִים בָּנוּ סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם שׁוֹפַעַת נֶחָמָתֵנוּ עַל־יְדֵי הַמָּשִׁיחַ״ (האיגרת השנייה אל הקורינתים א:3-5). מרים היא האם המנוחמת שמנחמת את ילדיה.

בכנא המאפיינים הברורים של ישוע ושליחותו נראים בבירור: הוא בא לעזרת המתקשים והנזקקים. אכן, במרוצת שירותו המשיחי הוא ירפא אנשים רבים ממחלותיהם, מנכותם ומרוחות רעות, ייתן מאור עניים לעיוורים, יגרום לפסחים ללכת, יחזיר בריאות וכבוד למצורעים, יחיה מתים, ויבשר בשורות טובות לענווים (לוקס ז:21-22). בקשתה של מרים בחגיגת החתונה, שהובאה על-ידי רוח הקודש ללבה האימהי, מראה בבירור לא רק את כוחו המשיחי של ישוע, אלא גם את רחמיו.

בדאגתה של מרים אנו רואים בבואה של נועם האלוהים. הנועם הזה מצוי בחיי כל אלו שמטפלים בחולים ומבינים את צורכיהם, אפילו את אלו שאינם מורגשים, מכיוון שהם מביטים בהם בעיניים מלאות אהבה. כמה פעמים אמא שיושבת לצד בן חולה, או בן שמטפל בהורה מבוגר, או נכד שדואג לסבו, הפקיד את תפילתו או תפילתה בידי גברתנו! למען אהובינו שסובלים בגלל מחלה אנו מבקשים קודם כל בריאות. ישוע עצמו הראה את מוחשיות מלכות האלוהים דרך ריפויו: ״לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְעִים ורוֹאִים: עִוְרִים רוֹאִים, פִּסְחִים מְהַלְּכִים, מְצֹרָעִים מְטֹהָרִים, חֵרְשִׁים שׁוֹמְעִים, מֵתִים קָמִים, עֲנִיִּים מִתְבַּשְֹרִים״ (מתי יא:4-5). אבל אהבה שמונעת על-ידי אמונה גורמת לנו לבקש משהו גדול יותר מבריאות פיזית: אנו מבקשים שלום, שלווה בחיים שבאה מהלב והיא מתנת האלוהים, פרי רוח הקודש, מתנה שהאב לעלום לא שולל מאלו שמבקשים אותה ממנו בביטחון.

באירוע בכנא, מעבר לישוע ולאימו, היו גם ה״משרתים״, להם היא אומרת: ״כל אשר יאמר לכם עשו״ (יוחנן ב:5). מובן שהנס שמתרחש הוא עבודתו של המשיח; אבל, הוא רוצה להשתמש בעזרה אנושית כשהוא מחולל את הנס הזה. הוא היה יכול לגרום ליין להופיע ישירות בכדים. אבל הוא רוצה להסתמך על שיתוף פעולה אנושית, ומכיוון שכך הוא מבקש מהמשרתים למלא אותם במים. כמה נפלאה ונעימה לאלוהים עובדת היותינו משרתים לאחרים! זה, יותר מכל דבר אחר עושה אותנו יותר כמו ישוע, אשר ״לֹא בָּא כְּדֵי שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ אֶלָּא כְּדֵי לְשָׁרֵת״ (מרקוס י:45). האנשים חסרי השמות האלו מן הבשורה מלמדים אותנו המון. הם לא רק מצייתים, הם אף מצייתים בנדיבות: הם ממלאים את הכדים עד למעלה (יוחנן ב:7). הם בוטחים באם ומיישמים מיד והיטב את מה שהם התבקשו לעשות, ללא תלונות, וללא מחשבות שניות.

ביום החולה העולמי הזה, הבה נבקש מישוע את רחמיו, דרך עתירתה של מרים, אמו ואימנו, לתת לכולנו את אותה המוכנות לשרת את הנזקקים, ובמיוחד אחינו ואחיותינו החולים. לעיתים השירות הזה יכול להיות מעייף ומעיק, אבל אנחנו בטוחים שהאדון לבטח יהפוך את מאמצינו למשהו אלוהי. גם אנו יכולים להיות ידיים, זרועות ולבבות שעוזרים לאלוהים לבצע את ניסיו, שנסתרים לעיתים כה קרובות. גם אנחנו, בין אם בריאים או חולים, יכולים להקריב את עמלנו וסבלנו כמו המים שמילאו את הכדים בחגיגת החתונה בכנא והפכו ליין הטוב ביותר. על ידי זה שאנו עוזרים בשקט לאלו שסובלים, כמו גם במחלה עצמה, אנו נושאים יום-יום את הצלב על כתפינו והולכים אחר האדון (לוקס ט:23). אפילו אם החוויה של הסבל תמיד תישאר מסתורית, ישוע עוזר לנו לגלות את משמעותה.

אם אנחנו יכולים לציית לדבריה של מרים שאומרת: ״כל אשר יאמר לכם עשו״, ישוע תמיד יהפוך את המים שבחיינו ליין יקר. לפיכך, יום החולה העולמי הזה, שנחגג בכובד ראש בארץ הקודש, יעזור ליישם את התקווה שביטאתי בהכרזת הפתיחה של שנת יובל הרחמים המיוחדת: ״אני מאמין ששנת היובל הזו שחוגגת את רחמי האלוהים תוביל למפגש עם היהדות והאיסלם ועם עוד מסורות דתיות אצילות; שתיפתח אותנו אף יותר לדו-שיח חי שדרכו נוכל להכיר ולהבין אחד את השני טוב יותר; שתסלק כל צורה של צרות אופקים וחוסר כבוד, ותגרש כל צורה של אלימות ואפליה. (פני הרחמים, 23). כל בית חולים ובית סיעודי יכול להוות סימן ברור ומקום שבו אפשר לקדם תרבות של מפגשים ושלום, מקום שבו חווית המחלה והסבל, יחד עם עזרה מקצועית המושתתת על אחווה, עוזרת להתגבר על כל המוגבלויות והמחלוקות.

לשם זאת ניתנה לנו דוגמה על-ידי שתי האחיות באמונה שהוכרזו קדושות במאי שעבר: הקדושה מרי-אלפונסין דאניל גאטס והקדושה מרים של ישוע הצלוב בווארדי, שתיהן בנות ארץ הקודש. הראשונה היתה סמל לענווה ולאחדות, שנתנה עדות ברורה לחשיבות היותנו אחראים אחד לשני, לחיות בשירות אחד כלפי השני. השניה, אישה צנועה ומשכילה, היתה פתוחה לרוח הקודש ונעשתה לכלי למפגש עם העולם המוסלמי.

בפני כל אלו שעוזרים לחולים ולסובלים אני מביע את תקוותי האיתנה שהם יקבלו השראה ממרים, אם הרחמים. ״שמתיקות פניה תשמור עלינו בשנה הקדושה הזו, כדי שכולנו נגלה מחדש את שמחת נועם האלוהים״ (שם, 24), ניתן לה לשכון בלבנו ולבטא אותה במעשינו! הבה נפקיד בידי העלמה מרים את הניסיונות והתלאות שלנו, יחד עם שמחתנו ונחמתנו. הבה נבקש ממנה להפנות את עיניה מלאות הרחמים כלפינו, במיוחד בזמנים כואבים, ושנהיה ראויים להתבונן, היום ולתמיד, בפניו מלאות החמלה של בנה ישוע!

יחד עם התפילה הזו לכולכם, אני שולח את ברכתי האפוסטולית.

מהוותיקן, 15 בספטמבר 2015

זכרון גברתנו של המכאובות.

פרנציסקוס