גיל התקווה

לוקס מתחיל את ספר הבשורה שלו בתוך בית המקדש, ומציג בפנינו כוהן, זכריה שמו ומספר עליו שהוא ואשתו "בָּאִים בַּיָּמִים". לאחר המעבר בנצרת ובבית לחם, בהולדת ישוע, לוקס משיב אותנו לבית המקדש על מנת להיפגש עוד שני זקנים, שמעון וחנה.

על פי שמותיהם, זכריה ואלישבע הם עדים לנאמותו של האלוהים להבטחותיו: "זכר ה'" ו-"אלי נשבע". נגלה לשמעון, אשר מגיע לתום חייו, "שֶׁלֹּא יִרְאֶה מָוֶת בְּטֶרֶם יִרְאֶה אֶת מְשִׁיחַ יהוה". חנה, זקנה מאוד אף היא, "דִבְּרָה עַל הַיֶּלֶד בְּאָזְנֵי כָּל הַמְחַכִּים לַגְּאֻלָּה בִּירוּשָׁלַיִם".

התקווה איננה המונופול של הצעירים. בסף הבשורה, ארבעה זקנים אלה מהווים את הביטוי החי של התקווה. אלה הם נציגי עם עתיק יומין אשר אינו חדל להמתין לאלוהים המקיים את הבטחותיו. רחוק מלהיות אך ורק חולם נעורים, התקווה היא נאמנות בבטחון שהאלוהים יקיים כל מה שהבטיח בזמן שקבע.