האפיפיור פרנציסקוס על כוהנים

בנאום ארוך (שאותו ניתן לקרוא באיטלקית כאן), האפיפיור אמר:

"כוהן טוב, לכן, הוא ראשית כל גבר עם אנושיותו שלו, המכיר את תולדותיו עם כל העושר בהם ועם כל הפצעים בהם, אשר למד להתפייס עם כל זה, והשיג את השלווה היסודית השייכת לתלמידי האדון. הכשרה אנושית חיונית לכוהנים כדי שילמדו כיצד לא לתת למגבלותיהם לשלוט בהם אלא כיצד לנצל את כשרונותיהם."

"הכוהן הוא איש שלום אשר משדר שלווה גם ברגעים של לחץ ומפיץ את היופי הכרוך ביחס אינטימי עם האדון."

"אנו, הכוהנים, שליחי שמחה: אנחנו מפיצים את הבשורה הטובה, תמצית הבשורה. כוח הבשורה לא בא מאיתנו אולם נוכל להוות כלי יעיל במפגש בין הבשורה לעם או להוות מכשול. אנושיותנו היא "כלי החרס" שבו אנו שומרים את אוצר האלוהים, כלי שעליו עלינו לשמור על מנת למסור את תוכנו היקר."

"בהשיבנו לקריאת האל, אנו הופכים להיות כוהנים המשרתים את אחינו ואחיותינו. שליחותינו מתבססת על תפיסה ברורה של דמות המשיח: הוא "הכוהן הגדול" ובה בעת קרוב לאלוהים וקרוב לאדם. הוא ה-"עבד", אשר רוחץ רגליים ומתקרב לחלשים ביותר. הוא ה-"רועה הטוב" אשר דואג תמיד לעדרו."

"אין אנו כוהנים לעצמנו. הקשתנו קשורה קשר הדוק להקדשת בני עמנו, משיחתנו היא משיחתם. נמשחת למען בני עמכם. עליכם לדעת ולזכור תמיד שהוסמכתם לכוהנים למען העם, עם הקודש של האלוהים. ידיעה זו מסייעת בידי הכוהנים לא לחשוב על עצמם, להיות בעלי סמכות מבלי להיות סמכותיים, להיות איתנים אולם לא נוקשים, להיות שמחים אולם לא שטחיים: בקיצור, להיות רועים ולא פקידים."