לדרוש את הדבר המוזר


דימה שלח לנו (ותירגם) מאמר של הבישוף רוברט ברון, הבישוף העוזר בהגמוניית לוס אנג'לס בארצות הברית.

לפני כחמש-עשרה שנים, בניתי קוּרס בחירה בסמינר של מוּנדליין וקראתי לו "הכריסטולוגיה (תורת המשיח) של המשוררים והדרשנים". בקורס הזה ניסיתי לחקור את הדרך הלא-טכנית, השירית יותר של המסורת הקתולית להציג את מהותו של ישוע. למדתי את יצירותיהם הספרותיות של דנטה, ג'ררד מנלי הופקינס וג'. ק. צ'סטרטון וחקרתי לפרוטרוט את דרשותיהם של ענקי-רוח גדולים: אוריגינס, אוגוסטינוס, כריסוסטומוס, ברנרד, אקווינס, ניומן, נוקס ואחרים. מה שהכה בי בעוצמה רבה במיוחד ואני מודה שאף גרם לי לחשוב על דברים בצורה חדשה לחלוטין הייתה העובדה שאף אחת מהדמויות הללו – החל משלהי המאה השנייה לספירה וכלה במאה העשרים –, שלדרשותיהם אנו שומרים מקום של כבוד, לא דרש כפי שלמדתי לדרוש.

התבגרתי וקבילתי את החינוך התיאולוגי והפסטורלי שלי בשנים שלאחר מועצת הוותיקן השנייה. מילות המפתח של התקופה היו "רלוונטיות" ו"ניסיון". כמעט כל מורה ומנהיג כנסייתי של אותה העת התעקש שהשפה התיאולוגית שלנו הלכה ונהפכה ללא-רלוונטית לבני האדם המודרניים ושבהתאם לכך, עלינו למצוא דרך לקשר את הכתובים לחוויה האנושית החיה. על פי אותן נטיות, שמקורן המקודם ביותר בפרוטסטנטיות של תחילת המאה ה-19, חשנו מחויבים לעבוד ב"מפעל תרגום" עצום ממדים, להעביר את עולמם הסתום והמבלבל של הכתובים לשפה ולמושגים של זמננו. ההשלכות של שינוי זה על הדרשות היו ברורות. על הדרשות להתמלא בהפניות לחוויות חיות וממשיות של הקהילה; עליהן להתאפיין בסיפורים ובהתייחסויות לתרבות [הפופולרית] ועליהן להכיל מידה רבה של הומור. אל תבינו אותי לא נכון: הדגשים של התקופה שלאחר המועצה לא היו שגויים לחלוטין. אך הם אכן מעט יוצאי דופן כשרואים אותם לאור המסורת הגדולה. פשוט מאד, אף אחד מגדולי הדרשנים שהאמונה הקתולית מוקירה לא דרש בצורה שכזו.

איך הם כן דרשו? הם לקחו את מאזיניהם/קוראיהם למסע זהיר בעולם המורכב-עד-מאד של המקרא. הם ידעו שהכתובים פותחים מרחבי פעולה חדשים לגמרי, מלאים בדמויות ייחודיות שאומרות ועושות דברים משונים ומפתיעים. והם הבינו שבכל הפיתולים והפניות של הסיפור המקראי נגלית הדמות המוזרה והמערערת ביותר: אלוהי ישראל. כדי להבין את הדמויות הללו וכדי להתמודד עם הקשיים שבסיפור האדיר הזה, יש להיכנס ליער הסבוך של המקרא בסבלנות ובהנחייתו של חוקר מנוסה ונבון. וזהו בדיוק תפקידו של הדרשן: להיות חונך, מדריך עשיר בידע ביער העבות של הכתובים.

אוכל להציע הקבלה למספר טקסטים ספרותיים ידועים. שם הורד של אוברטו אקו הוא תלכיד נפלא של סיפור בלשי, רומן חניכה וחקירה מטפיסית והוא נפתח בתיאור ארוך של החיים במנזר בנדיקטיני במאה הארבע-עשרה. למי ששאל מדוע יש צורך במבוא הארוך הזה, אקו ענה, "על הקורא שלי לעבור מעין חניכה נזירית אם ברצונו להבין את הסיפור שאני מנסה לספר". יצירת המופת של ג'. ר. ר. טולקין, שר הטבעות, ספר הרפתקאות מרתק והרמז ארוך לאמונה הקתולית, מתחיל בכ-75 עמודים של תיאור מסיבות היומולדת של בילבו בגינס. כשאתגרו את טולקין להצדיק זאת, הוא ענה בצורה דומה לאקו: הוא הסביר שעל הקורא שלו ללמוד את השפה, את הדמויות, את מזג האוויר, את הטופוגרפיה וההיסטוריה של העולם הדמיוני שלו, אחרת הוא לעולם לא יבין את מה שטולקין מנסה לומר. על אף שהוא מעולם לא אמר זאת, אנו יכולים להסיק את אותו העיקרון מהתיאור הארוך (ואף המתיש) של מלוויל אודות פרטי מיומנות ציד הלווייתנים באמצע ספרו מובי דיק. נוכל לסכם זאת כך: יש להיכנס לעולמו של הטקסט אם ברצוננו להבין את הנושאים השונים בו.

לכן, דרשן טוב מציג את דפוסי המשמעות שבתוך העולם המקראי – דווקא כדי למשוך את עולמנו אל תוך העולם ההוא. הבעיה המרכזית עם חלקים נרחבים מהדרשנות שלאחר מועצת הוותיקן השנייה היא שהיא הבינה את העיקרון בצורה הפוכה. היא נטתה להפוך את המקרא לנגיש למודעות שלנו וכך אילפה ובייתה אותו ולעתים הפכה אותו להד קלוש ממה שיכול היה להישמע בכל טקסט דתי אחר או בתרבות [החילונית] עצמה. אבל אם את מה שהדרשן מציע ניתן למצוא במקום אחר ולעתים אף בצורה מושכת יותר, אנשים יעזבו את הכנסייה בהמוניהם.

התיאולוג המתודיסטי סטנלי הוורוס מספר על התקופה שנבחר להעניק את הרצאות גיפורד בסקוטלנד (משרת הוראה יוקרתית באקדמיה הסקוטית). הוא הוזמן לדרוש בקתדרלה של אדינברו וגילה מנהג שמקורו בתקופת הרפורמציה: הגבאי של הקתדרלה נעל אותו בבימת הדרשן ואמר לו שהוא לא ייתן לו ללכת עד שהוא ידרוש את הבשורה! לא שאני מסכים לחלוטין עם ההגדרה של הפרוטסטנטיות במאה השש-עשרה לבשורה, אבל אני אוהב את מה שנמצא מאחורי המנהג הזה. אסור לנו לתת לדרשנים לברוח מהצפיפות, מהמורכבות ומהמוזרות הרבה של המקרא. עלינו לנעול אותם בבימות הדרשנים שלהם עד שהם יציגו בפנינו את עולמם של הכתובים.

הבישוף רוברט ברון הוא הבישוף המסייע של לוס-אנג'לס ולפני כן היה הרקטור של סמינר הכהונה "מונדליין" שבמדינת אילינוי. מקים ומנהל לשעבר של מפעל הבישור "Word on Fire" ובמאי שתי סדרות דוקומנטריות על האמונה הקתולית: "Catholicism" ו"Catholicism: Pivotal Players".

לעזור לנו צור קשר ותיקן ניוז בעברית להקשיב לסעודת האדון לשמור על בטחון הילדים


© 2020 Saint James Vicariate for Hebrew Speaking Catholics in Israel