תרז הקדושה מליזייה על פי בנדיקטוס ה-16

אחים ואחיות יקרים,

היום ארצה לדבר אתכם על תרז הקדושה מליזייה, תרז של ישוע העולל ושל הפנים הקדושות, שחייה בעולם זה 24 שנים בלבד בסוף המאה ה-19, חיים פשוטים ופרטיים מאד ולאחר מותה ופרסום כתביה הפכה לאחת הקדושות המפורסמות והאהובות ביותר. "תזר הקטנה" מעולם לא הפסיקה לעזור לנשמות פשוטות, לקטנים, לעניים ולסובלים שמתפללים אליה. אולם, היא גם האירה את הכנסייה כולה במשנה הרוחנית העמוקה שלה, עד שבשנת 1997 האפיפיור פאולוס השני בחר להעניק לה את התואר "מורת הכנסייה", בנוסף להיותה הקדושה המגינה של שליחויות הכנסייה, תואר שהאפיפיור פיוס האחד-עשר העניק לה כבר ב-1939. קודמי האהוב בתפקיד תיאר אותה ב"מומחית במדע האהבה (scientia amoris)". תרז הביעה מדע זה וראתה כיצד בו כל האמת שבאמונה זוהרת באהבה, בייחוד בקורות חייה, שהתפרסמו שנה לאחר מותה תחת הכותרת "סיפורה של נשמה". הספר נחל הצלחה מסחררת מיד עם צאתו לאור, הוא תורגם לשפות רבות והגיע לכל קצוות תבל.

ארצה להזמין אתם לגלות מחדש את האוצר הקטן-גדול הזה, את ההערה המאירה הזו על בשורה שנחיית במלואה! "סיפורה של נשמה" הוא, למעשה, סיפור מדהים של אהבה; מסופר באותנטיות שכזו, בפשטות וברעננות עד שהקורא אינו יכול אלא להידהם ממנו! אך מה הייתה האהבה שמילאה את כל חייה של תרז, מילדות עד מוות? חברים יקרים, לאהבה הזו היו פנים, היה לה שם, זהו ישוע! הקדושה מדברת ללא הרף על ישוע. הבה אפוא נתבונן שוב בשלבי חייה כדי להיכנס ללב משנתה.

תרז נולדה ב-2 בינואר 1873 באלנסון, עיר במחוז נורמנדי שבצרפת. היא הייתה בת זקונים ללואי וזלייה מרטין, זוג נשוי והורים למופת, שהוכרזו יחדיו כמבורכים ב-19 באוקטובר 2008. היו להם תשעה ילדים, ארבעה מתוכם מתו בגיל צעיר. חמש בנות נותרו; כולן הפכו למוקדשות. בגיל ארבע, תרז התעצבה מאד ממות אמה. לאחר מכן אביה עבר להתגורר עם בנותיו בעיירה ליזייה, בה הקדושה בילתה את כל ימי חייה. בחלוף הזמן תרז לקתה במחלת עצבים חמורה ונרפאה בחסד אלוהי שהיא עצמה תיארה כ"חיוך של גבירתנו". אז היא קיבלה את החדה הראשונה שלה, שהייתה עבורה חוויה מרעישה והפכה את ישוע שבלחם החיים למרכז חייה.

"חסד חג המולד" של 1886 היה לנקודת מפנה חשובה, בה היא נקראה ל"חזרה מלאה בתשובה". למעשה, היא הבריאה לחלוטין מרגישות היתר לחולי של ילדותה והחלה "לרוץ כענק". בגיל 14, באמונה גדולה תרז התקרבה אף יותר לישוע הצלוב. היא לקחה על עצמה מקרה אבוד לכאורה של עבריין שנידון למוות ולא חזר בתשובה. "רציתי למנוע ממנו ללכת לגיהינום בכל מחיר", הקדושה כתבה, משוכנעת שתפילותיה יקשרו בינו לבין דמו הגואל של ישוע. כך היא חוותה לראשונה בצורה משמעותית אימהות רוחנית: "היה לי בטחון כה רב ברחמיו האינסופיים של ישוע", כתבה. באחדות עם מרים הקדושה, תרז הצעירה אהבה, האמינה וקיוותה ב"לב של אם".

בנובמבר 1887, תרז עלתה לרגל לרומא עם אביה ואחותה סלין. רגע השיא של המסע היה במפגש עם האפיפיור ליאון השלושה-עשר, ממנו היא ביקשה רשות להיכנס לכרמל שבליזייה וזאת בגיל 15 בלבד. שנה לאחר מכן בקשתה נענתה. היא הפכה לכרמליתית "כדי להציל נשמות ולהתפלל עבור כוהנים".

בו בזמן, אביה החל לסבול ממחלת נפש כאובה ומשפילה. הדבר גרם לתרז סבל רב, שהוביל אותה להגות בפניו של ישוע בשעת ייסוריו. כך, שמה החדש כמקודשת – האחות תרז של ישוע העולל והפנים הקדושות – משקף את תכנית חייה במלאה, באחדות עם הרזים הגדולים, ההתאנשות והגאולה . נדריה כמקודשת, בחג לידתה של מרים ב-8 בספטמבר 1890, היו התמסרות של ממש ל"קטנוּת" ברוח הבשורה, שמסומלת בידי הפרח: "היה זה חג לידתה של מרים. איזה חג יפה להפוך בו לכלתו של ישוע! הייתה זה העלמה הקדושה הקטנה שזה-עתה נולדה שהציגה את הפרח הקטן שלה בפני ישוע הקטן".

עבור תרז, משמעות היותה מוקדשת הייתה להיות כלה לישוע ואם לנשמות. באותו היום, הקדושה כתבה תפילה שמביעה את מגמתם של כול חייה: היא ביקשה מישוע את מתנת אהבתו האינסופית, להיות הקטנה ביותר ומעל הכול, היא ביקשה את ישועתם של כל בני האדם: "שאף נשמה שלא תאבד היום".

חשיבות גדולה יש לתפילת ההתמסרות לאהבה הרחומה, שנאמרה בחג השילוש הקדוש ב-1895. הייתה זו תפילה שתרז שיתפה מיד עם אחיותיה, שכן כבר אז היא הייתה האחראית על הנזירות הצעירות.

עשור לאחר "חסד חג המולד", ב1896, הגיע "חסד הפסחא" שפתח את התקופה האחרונה בחייה של תרז, תחילת ייסוריה שלה, באחדות עמוקה עם ייסוריו של ישוע. היו אלו ייסורי גופה, במחלה שהובילה למותה בסבל נורא, אך היו אלה בעיקר ייסורי הנשמה, בניסיון אמונה כואב במיוחד. יחד עם מרים, לצד צלב ישוע, תרז חייה באותה העת חיי אמונה בגבורה נשגבת, כאור בחושך שפלש לנשמתה. הכרמליתית ידעה שהיא עוברת את הניסיון הגדול הזה לשם ישועתם של כל האתאיסטים של העולם המודרני, אותם כינתה "אחים".

לכן, היא חייה חיי אהבה בגדולה יתרה: עבור האחיות בקהילתה, עבור שני אחי השליחות שלה ברוח, עבור הכוהנים ועבור כל בני האדם, בייחוד עבור הרחוקים ביותר. היא נהייתה "אחות אוניברסלית" של ממש! החמלה האוהבת והחייכנית שלה הייתה ביטוי לשמחה העמוקה שאת סודה היא גילתה: "ישוע, שמחתי היא לאהוב אותך". על רקע הייסורים, הקדושה חייה את האהבה הגדולה ביותר בדברים הקטנים שבחיי היומיום ומילאה עד תום את קריאתה להיות "אהבה בלב הכנסייה".

תרז נפטרה בערב ה-30 בספטמבר 1897, באמרה את המילים הפשוטות: "אלוהיי, אני אוהבת אותך!" ובהביטה אל הצלוב שהיא אחזה בחזקה בידיה. המילים האחרונות של הקדושה הזו הן מפתח למשנתה כולה, לפירוש שהעניקה לבשורה, למעשה האהבה שבא לידי ביטוי בנשימתה האחרונה, שהייתה, כך ניתן לומר, המשך לנשימת נפשה, לפעימות ליבה. המילים הפשוטות "ישוע אני אוהבת אותך", הן הלב של כל כתביה. מעשה האהבה עבור ישוע הטמיע אותה בשילוש הקדוש. היא כתבה: "אה, אתה יודע, ישוע האלוהי שאני אוהבת אותך/ רוח האהבה מבעירה אותי בלהבתה,/ באהבי אותך אני מושכת את האב".

חברים יקרים, גם עלינו, יחד עם תרז הקדושה של ישוע העולל, להיות מסוגלים לחזור פני האדון כל יום ביומו על כך שאנו רוצים לחיות מאהבה אליו ואל אחרים, ללמוד על ברכי הקדושים לאהוב באמת ובכל מאודנו. תרז היא אחת מאותם "קטנים" של הבשורה שמאפשרים לאלוהים להוביל אותם לעומק הרז שלו. מורת דרך לכולם, בייחוד למי מעם האלוהים שנושא במשרת התיאולוג. בענווה ובאהבה, באמונה ובתקווה, תרז הגיעה שוב ושוב לליבם של כתבי הקודש שמכילים את רז המשיח. והפרשנות הזו למקרא, שניזונה מ"מדע האהבה", לא נוגדת את הידע האקדמי. למעשה, מדע הקדושים, עליו היא עצמה כותבת בעמוד האחרון בסיפורה של נשמה, הוא הנעלה שבמדעים.

"כל הקדושים הבינו וייתכן שאף בדרך מיוחדת אלה מהם שממלאים את היקום כולו באוור תורת האמונה של הבשורה. האם לא מתפילה פאולוס הקדוש, אוגוסטינוס הקדוש, יוחנן הקדוש של הצלב, תומס אקווינס הקדוש, פרנציסקוס, דומיניקוס וידידי אלוהים רבים אחרים שאבו את המדע הנהדר שהדהים את המוחות הנעלים ביותר?". עבור תרז, בצורה שאין לנתקה מהבשורה, לחם החיים היה תקדיש האהבה האלוהית שמורידה עצמה עד לקצה כדי להעלותנו. באיגרת האחרונה שכתבה, על תמונה שמציגה את ישוע העולל בלחם החיים, היא כתבה את המילים הפשוטות הבאות: "אינני יכולה לפחד מאלוהים שהקטין עצמו כל כך למעני! [...] אני אוהבת אותו! למעשה, הוא איננו דבר מלבד אהבה ורחמים!".

בבשורה, תרז גילתה בראש ובראשונה את הרחמים של ישוע, עד שאמרה: "לי הוא העניק את רחמיו האינסופיים ובמראה הנשגבת הזו אני הוגה בשאר תארי האלוהים. בה הכול מופיע בפני קורן מאהבה. הצדק שלו, אולי אף יותר מהשאר, נראה לי הדור באהבתו".

במילים הבאות היא הביעה עצמה בשורות האחרונות של "סיפורה של נשמה": "עלי רק לפתוח את הבשורות הקדושות ובאחת אני שואפת את בושם חייו של ישוע ואז אני יודעת לאן לרוץ; ולא למקום הראשון, אלא לאחרון אני ממהרת ... אני מרגישה שאף עכשיו יש על ליבי כל עוון שניתן לבצע ... ליבי שבור מיגון, אשליך עצמי לזרועות של מושיעי ישוע, שכן אני יודע שהוא אוהב את הבן האובד" ששב אליו.

"אמון ואהבה" הן אפוא מוסר ההשכל של קורות חייה, שתי מילים כלפידים שמאירים את כל מסעה אל עבר הקדוּשה כדי להנחות אחרים באותה "דרך קטנה של אמון ואהבה", של ילדות רוחנית.

אמון, כזה של ילד שמפקיד עצמו לחלוטין בידי האלוהים, שאין להפרידו מהמחויבות החזקה, הקיצונית לאהבת אמת, שהיא ניתנה-עצמית מוחלטת לעד, כפי שאמרה זאת הקדושה בשעה שהגתה במרים: "אהבה היא נתינת הכול ונתינת עצמך". כך תרז מצביעה עבורנו על כל מרכיבי החיים נוצריים: חיים במלא חסד הטבילה, בנתינה-עצמית מוחלטת לאהבת האב, כדי לאהוב כמו המשיח באש רוח הקדוש, באהבה שאהב את כל האחרים.