המקרא לחג דומיניק הקדוש

מתוך מספר כתבים על תולדות מסדר האחים המטיפים

לדומיניק הייתה יושרה פנימית אדירה והוא הונע בצורה יוצאת דופן מאהבת האלוהים, עד שללא ספק היה הוא איש כבוד וחסד. הוא היה אדם מיושב מאד בדעתו, למעט מקרים בהם חש חמלה ורחמים. ומכיוון שלב מלא שמח מחייה את הפנים, חזותו הייתה של אדם רוחני - הן בחיבה שהביע כלפי חוץ והן בשמחה שקרנה מארשת פניו.

לכל מקום אליו נשא פניו, הוא הוכיח בדיבור ובמעש שהוא איש הבשורה. במהלך היום איש לא היה קהילתי או נעים לאחיו ולסובביו יותר ממנו. במהלך שעות הלילה, איש לא התמיד כמוהו בכל סוג של תפילת שימורים ותחינה. מלבד דיבורו עם אלוהים, דהיינו בתפילה, או על האלוהים, הוא המעיט לדבר וכך הנחה את אחיו.

לעתים קרובות העתיר בתפילה אישית שאלוהים יואיל בטובו להעניק לו אהבת אמת שתועיל בדאגה לישועת בני האדם ובהשגתה. שכן, הוא האמין שהוא יהיה איבר מאברי המשיח רק כשיקדיש עצמו לחלוטין למען ישועת בני האדם, ממש כמו שהאדון ישוע, מושיע הכול, הקריב עצמו לחלוטין עבור ישועתנו. על כן, עבור פועלו ולאחר תקופה ארוכה של תכנון זהיר ופיקח, הוא הקים את מסדר האחים המטיפים (הדומיניקנים).

בשיחות ובאיגרות שלו הוא דרבן את האחים במסדר ללמוד ללא הרף את הברית הישנה והחדשה. הוא הקפיד לשאת עמו תמיד את הבשורה על פי מתי ואת אגרותיו של שאול והוא היטיב ללמוד אותם עד שכמעט זכר אותם בעל פה.

פעמיים או שלוש הוא נבחר להיות בישוף, אך סרב תמיד והעדיף לחיות בעוני עם אחיו. במהלך חייו, הוא שמח את כבוד בתוליו. הוא חפץ להיות מוכה ולהיחתך לגזרים וכך למות עבור אמונת המשיח. לגביו הכריז האפיפיור גרגוריוס התשיעי: "ידעתיו כחסיד מושבע של דרך החיים השליחית. אין ספק שהוא שוכן בגן העדן, חולק בכבודם של השליחים עצמם".