דרשת האפיפיור בקוויטו, באקוודור


ב-7 ביולי 2015, האפיפיור פרנציסקוס נשא את הדברים האלה במהלך מיסה שערך בקוויטו, בירת אקוודור, תחנה אחת בטיולי בדרום אמריקה.

דבר האלוהים קורא לנו לחיות באחדות כדי שהעולם יאמין.

אני חושב על המילים השקטות הללו של ישוע במהלך הסעודה האחרונה כעל זעקה, קריאה הבוקעת מסעודת האדון שאנו עורכים כאן ב"גן שנת המאתיים". הבא נדמיין זאת יחדיו. יובל המאתיים שהגן הזה מנציח הוא זה של קריאת העצמאות של אמריקה הלטינית. הייתה זו קריאה שבקעה מתוך מודעות לחוסר החירות, לניצול ולעושק "על פי גחמותיהם של בעלי השררה באשר הם" (שמחת הבשורה, 213).

ברצוני לראות את שתי הקריאות הללו מתאחדות תחת האתגר הנפלא של הכרזת הבשורה. אין אנו מכריזים את הבשורה במילים גדולות או במונחים מסובכים, אלא ב"שמחת הבשורה", ש"ממלאת את לב כל הפוגשים בישוע. שכן המקבלים את הצעת ישועתו משוחררים מן החטא, היגון, הריקנות הפנימית והבדידות" (שם, 1). אנו, המסבים יחדיו עם ישוע סביב לשולחן, הננו קריאה, קריאה שמקורה באמונה שנוכחותו מובילה לאחדות, "מצביעה אל עבר אופק של יופי ומזמינה אחרים לסעודת מטעמים" (שם, 15)

"אָבִי, יִהְיוּ נָא כֻּלָּם אֶחָד ... כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין הָעוֹלָם" (ראה: יוחנן יז:21). זו הייתה תפילתו של ישוע כשהוא נשא את עיניו השמימה. תחינה זו נולדה מתוך מקום של שליחות: "כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַחְתָּ אוֹתִי אֶל הָעוֹלָם כֵּן גַּם אֲנִי שָׁלַחְתִּי אוֹתָם אֶל הָעוֹלָם" (יוחנן יז:18). באותו הרגע, האדון חווה על בשרו את הרע שבעולם זה, עולם שאף על פי כן אהב בכל מאודו. ביודעו את מזימותיו, את שקריו ואת בגידותיו, הוא לא הפנה עורף, הוא לא פצה את פיו בתלונה. מידי יום גם אנו פוגשים עולם משוסע במלחמות ובאלימות. יהיה זה שטחי לחשוב שהמחלוקת והשנאה עניינן מאבקים בין מדינות או קבוצות בחברה ותו לא. למעשה, הן ביטוי לאותו "אינדיבידואליזם נפוץ" שמחלק אותנו ומשסה אותה זה בזה (ראה: שמחת הבשורה, 99), אותה מורשת חטא שאורבת בלב האדם, שמסבה סבל רב לחברה ולבריאה כולה. אבל דווקא לעולם הבעייתי הזה, עם כל האנוכיות שבו, ישוע שולח אותנו. אל לנו להגיב באדישות או להתלונן שאין לנו המשאבים לעשות את המוטל עלינו או שהבעיות גדולות מדי. במקום זאת, עלינו להגיב באימוץ קריאתו של ישוע ולקבל את חסד וחובת האחדות.

אין מחסור באמונה או בעוז באותה הקריאה לחירות שבקעה לפני מעט יותר ממאתיים שנים. אך ההיסטוריה מלמדת אותנו שדרכה צלחה רק שהבדלים אישיים הושמו בצד ויחד עמם גם התשוקה לעצמה וחוסר היכולת להעריך תנועות שחרור אחרות שהיו שונות אך לאו דווקא מנוגדות.

הכרזת הבשורה יכולה לאחד את תקוותינו, את דאגותינו, את האידיאלים ואף את החזונות האוטופיים שלנו. אנו מאמינים בזאת ואנו הופכים זאת לקריאתנו. אמרתי כבר ש"בעולמנו, בייחוד במדינות מסוימות, צורות שונות של מלחמה ומאבק מופיעות בשנית, אך אנו, הנוצרים, נותרים איתנים בכוונתנו לכבד את הזולת, לרפא פצעים, לבנות גשרים, לחזק יחסים ולשאת זה את עולו של זה" (שמחת הבשורה, 67). הכמיהה לאחדות כוללת את העונג הנפלא והמנחם שבהפצת הבשורה, את האמונה שיש לנו אוצר מדהים לחלוק, כזה שמתחזק מעצם שיתופו ונעשה רגיש יותר ויותר לצרכיי הזולת (ראה: שם, 9). מכאן נובע הצורך לפעול להכלת השונה בכל הרבדים, להילחם עבור הכלה בכל הרמות. יש להימנע מצורות של אנוכיות, לבנות תקשורת וגשרים, לעודד שיתוף פעולה: עלינו להפקיד את ליבנו בידי שותפינו לדרך, ללא חדש או חוסר אמון. "לבטוח באחרים זו אמנות, מכיוון שהשלום הוא אמנות" (שם, 244). אור אחדותנו אינו יכול לזהור אם גשמיות רוחנית גורמת לנו להתקוטט בין עצמנו בחיפוש עקר אחר עצמה, יוקרה, תענוג או בטחון כלכלי. והדבר משפיע על העניים ביותר, על הדחויים ביותר, על חסרי האונים ועל אלו שאינם מאבדים מכבודם על אף שמכים אותם יום ביומו.

אחדות שכזו בעצמה היא מעשה של שליחות "למען יאמין העולם". הכרזת הבשורה איננה ניסיון להמרת דת – הניסיון להמרת דת הוא חיקוי עלוב של הכרזת הבשורה. אלא, הכרזת הבשורה היא משיכת הרחוקים ביותר באמצעות עדותנו, בהתקרבות למי שמרגיש רחוק מאלוהים ומהכנסייה, למפוחדים ולאדישים וזאת בכך שאנו אומרים להם: "בכבוד רב ובאהבה, האדון קורא גם לך להיות חלק מעמו. (שמחת הבשורה, 113). והוא עושה כן בכבוד רב ובאהבה מכיוון שאלוהינו מכבד אותנו, אפילו בשפלנו ובחטאינו. אותה קריאה מלאה בענווה ובכבוד מפי האדון מתוארת בספר ההתגלות: "הִנְנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח וְדֹפֵק" (ההתגלות ג:20). אם ברצונך לפתוח, הוא לא מכריח אותך, הוא לא פורץ את המנעול, הוא פשוט מצלצל בפעמון, דופק בעדינות וממתין. זהו אלוהינו!

שליחותה של הכנסייה להיות תקדיש של ישועה קשורה גם לזהותה כעם של צליינים הנקרא לקבל לחיקו את כל אומות העולם. ככל שהאחווה ביננו הדוקה יותר, כך שליחותנו נעשית יעילה יותר (ראה: יוחנן פאולוס השני, רועי הצאן, 22). כדי להיות כנסייה של שליחות, יש לטפח ללא הרף את האחווה, מכיוון שהשליחות אינה מתמצת בהתקרבות אל האחר. עלינו להיות שליחים גם בכנסייה עצמה, להראות שהיא "אם המושיטה ידיה, בית מקבל, בית ספר נצחי לאחווה של שליחות" (מסמך אפרסידה, 370).

את חלומו של ישוע ניתן להגשים מכיוון שהוא קידש אותנו. "לְמַעֲנָם אֲנִי מַקְדִּישׁ אֶת עַצְמִי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם מְקֻדָּשִׁים בָּאֱמֶת" (יוחנן יז:19). חייו הרוחניים של מי שמכריז את הבשורה מתהווים מתוך האמת העמוקה הזו, שאין לבלבל אותה עם מספר מעשי-דת מנחמים. ישוע מקדש אותנו כדי שנוכל לפגוש אותו באופן אישי. והמפגש הזה מוביל אותנו לפגוש באחרים, להיעשות מעורבים בעולמנו ולפתח כמיהה להכרזת הבשורה (ראה:שמחת הבשורה, 78).

האינטימיות עם אלוהים מתגלה בדימויים המדברים אלינו על אחווה, תקשורת, ניתנה-עצמית ואהבה וזאת על אף שאין להבינה לכשעצמה. מהסיבה הזו, האחדות אליה ישוע קורא אותנו היא איננה אחידות, אלא "הרמוניה חיה ורבת פנים" (שמחת הבשורה, 117). העושר שבשוני ביננו, הגיוון העצום שבקרבנו, שהופך לאחדות בכל פעם בה אנו זוכרים את יום חמישי הגדול, גורם לנו לחשוד בכל התכניות הטוטליטריות, האידאולוגיות או הכיתתיות. הצעתו של ישוע קונקרטית והיא איננה רעיון מופשט. "לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵּן גַּם אַתָּה" אומר ישוע למי ששאל אותו "מִי הוּא רֵעִי" לאחר סיפור משל השומרוני הטוב. "לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵּן גַּם אַתָּה" (לוקס י:37-29).

מה גם שהאחדות הזו איננה משהו שאנו יכולים לעצב על פי רצוננו, להציב לה תנאים, לבחור מי שייך ומי לא. הדתיוּת האליטיסטית הזו היא לא מה שישוע מציע. ישוע נושא תפילה לכך שכולנו ניעשה בנים למשפחה אחת גדולה בה אלוהים הוא אבינו וכולנו אחים ואחיות. איש איננו דחוי. לא מדובר בטעם זהה, בדאגות זהות, במתנות זהות. אנחנו אחים ואחיות מכיוון שאלוהים בראנו מאהבה וייעדנו, מיוזמתו האישית, להיות בניו ובנות. (ראה האפסים א:5). אנחנו אחים ואחיות מכיוון ש"אֱלֹהִים נָתַן בִּלְבַבְנוּ אֶת רוּחַ בְּנוֹ הַקּוֹרֵאת 'אַבָּא, אָבִינוּ'" (הגלטים ד:6). אנחנו אחים ואחיות מכיוון שמעצם היותנו מוצדקים בדמו של ישוע המשיח (ראה הרומים ה:9), עברנו מן המוות אל החיים ונעשינו יורשים להבטחתו (ראה: גלטיים ג:29-26; הרומים ח:17). זוהי הישועה שאלוהים מציע לנו ושהכנסייה מכריזה בשמחה: להיות חלק מה"אנחנו" האלוהים.

קריאתנו, באתר הזה, הקשור לקריאת החירות הקדמונית של המדינה הזו, מהדהדת את זו של פאולוס הקדוש: "אוֹי לִי אִם לֹא אֲבַשֵֹר" (הקורינתים הראשונה ט:16). זוהי קריאה דחופה ודוחקת ממש כמו הקריאה לעצמאות. באותו אופן היא מרגשת בלהט שלה. אחים ואחיות, יהי רצון שיהיו בכם את אותם הרגשות כבישוע. יהי רצון שכל אחד ואחת מכם יהיה עד לאחווה שזורחת ברחבי העולם כולו!

מה טוב יהיה אם כולם יוכלו להעריך עד כמה אנו דואגים ועוזרים זה לזה, כמה אנו מעודדים איש את רעהו. ההענקה מעצמנו מכוננת מערכת יחסים בינאישית; אנחנו לא מעניקים "דברים", אלא את עצמנו ממש. בכל מעשה של נתינה, אנו מעניקים את עצמנו. "להעניק מעצמנו" משמעו לאפשר לכול כוחה של אותה האהבה, שהיא רוח האלוהים, להכות שורש בחיינו, לפתוח את ליבנו לכוחה היוצר; להעניק מעצמנו ברגעים הקשים ביותר, כמו ביום חמישי הגדול בו ישוע ידע על הבגידות והמזימות העתידות לבוא ובכל זאת המשיך והעניק את עצמו. הוא העניק את עצמו לנו עם תכנית הישועה שלו. כשאנו מעניקים מעצמנו, אנו מגלים את זהותנו האמתית כבנים לאלוהים בצלם האב וכמוהו – מעניקי חיים. אנו מגלים שאנחנו אחים ואחיות לישוע, עליו אנו מעידים. זוהי משמעותה של הכרזת הבשורה; זוהי המהפכה שלנו, בגלל שהאמונה שלנו לעד תהיה מהפכנית, זוהי הקריאה העמוקה והארוכה ביותר שלנו.

לעזור לנו צור קשר ותיקן ניוז בעברית להקשיב לסעודת האדון לשמור על בטחון הילדים


© 2020 Saint James Vicariate for Hebrew Speaking Catholics in Israel