יום רביעי הגדול

למרות שהוא נכלל במה שמכונה בעולם הנוצרי "השבוע הגדול", אין אנו נוטים לייחס ליום רביעי הגדול חשיבות מכרעת בלוח השנה של הכנסייה וחשיבותו מחווירה בהשוואה לאירועים האדירים שמתרחשים בשאר ימות השבוע: כניסתו של ישוע לירושלים ביום ראשון, הסעודה האחרונה ביום חמישי, צליבתו בשישי וכן הלאה. אולם, למרות שהוא מעט הוזנח לאורך הדורות, חשיבותו של יום זה בתולדות ישועתנו רבה ועצומה.

לאורך הדורות, הנושא הראשון שהודגש ביום זה היא בגידתו של יהודה איש קריות בישוע. שכן, על פי המסורת, באותו יום הוא החליט סופית שאכן יסגיר את מורו ורבו. זאת הסיבה בגינה בימים עברו – ובמקומות מסוימים אף בימינו אנו – נוצרים מקדישים כל יום רביעי בשבוע לצום מיוחד לזכר הבגידה של יהודה בישוע, של האדם באלוהיו.

אם הנושא הראשון של יום זה הוא בגידה, הרי שהשני הוא כפרה וחזרה בתשובה. במיוחד במסורות המזרחיות של הנצרות, יום זה מוקדש לזיכרון האישה החוטאת שמשחה את רגליו של ישוע בשמן, רחצה אותן בדמעותיה וייבשה אותן בשערה (לוקס ז:36 - 50). כך אותו יום ממש מכיל שני הפכים גמורים ושתי תנועות מנוגדות: יהודה, שהיה שליח של ישוע וחברו הקרוב והפך לשונא ובוגד מחד, ומאידך, האישה, שחייתה בחטא רב ובחרה לחזור בתשובה ולקבל את ישוע כאדון. התרחקות והתקרבות מנוגדות לחלוטין.

במסורת המזרחית נשמע בתפילה מזמור ייחודי ליום זה: המזמור של קסיאנה. קסיאנה הייתה אם מנזר יוונית במאה התשיעית ויצירותיה הם המזמורים הליטורגיים הראשונים ביוונית שהתווים שלהם השתמרו עד לימינו אנו. כעשרים ושלושה משיריה נכללים בליטורגיה המזרחית וזהו, ללא ספק, האהוב והמוכר מכולם. קאסינה, שנולדה למשפחה עשירה ומבוססות בקונסטנטינופול ובשעה שנכנסה למנזר התכחשה למעמדה הארצי, מתארת במזמור את תחושותיה של האישה החוטאת בשעה שהיא רוכנת אל עבר ישוע ומנשקת את רגליו ומקשרת מעמד זה כל הדרך עד לנפילתם של אדם וחווה. בשעה שהוא בוקע מפי המאמינים בכנסייה, הרי שהוא מתאר את מסעם שלהם בהתגברות על החטא. הנה הוא מובא כאן מתורגם בשלמותו:

"אדון, אישה השקועה בעוונות רבים, חשה באלוהותך, נדרה להיות נושאת-מוֹר; בבכי תמרורים לקראת קבורתך מגישה היא לך מור: "אוי לי!" היא זועקת, "הנה הלילה עבורי הוא בְּלִיל טירוף והפקרות, תשוקת חטא אפלה ונטולת-סהר. קבל נא את מעיין דמעותיי, אתה המקבץ לעָבִים את מי הים. נטה-נא אל אנחות לִבי, אתה שהטית שמיים בירידתך המופלאה. ארחץ את רגליך הטהורות בנשיקות ואייבשן בצמות ראשי, שלמשמע צלילן בצהרי היום, חווה בגן העדן נאחזה פחד ונחבאה. מידת עוונותיי ועומק משפטיך, מי יחקור, מושיע נשמתי ומושיעי? אל נא תתעלם מאֲמָתְךָ, אתה המרבה לרחם."

ביצוע של המזמור ביוונית כאן