מסר האפיפיור לצום הארבעים

לצפייה בווידיאו קליפ כאן

אחיי ואחיותיי היקרים,

צום הארבעים מהווה זמן התחדשות לככ הכנסייה ולכל קהילה וכל מאמין. מעל לכל, הוא "עֵת רָצוֹן" (השנייה אל הקורינתים ו:2). האל לא מבקש מאיתנו דבר שלא העניק לנו ראשית כל הוא עצמו. "אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה" (הראשונה של יוחנו ד:19). הוא איננו נשאר מרוחק. לכל אחד מאיתנו מקום בליבו. הוא מכיר כל אחד בשמו, דואג לנו ובא לחפש אותנו כל פעם שאנו מפנים לו עורף. הוא מתעניין בכל אחד ואהבתו לנו מונעת ממנו להיות אדיש למה שקורה איתנו.

לרוב, כשאנו בריאים ושלמים, אנחנו שוכחים את האחרים (דבר שאלוהים האב לא עושה לעולם): אנו אדישים לגבי בעיותיהם, סבלותיהם והעוול שאיתו עליהם להתמודד... ליבנו מתקרר. כל עוד שאני יחסית בריא ושלם, אינני חושב על אלה שפחות מסתדרים ממני. כיום, היחס האנוכי של אדישות התרחב למימדים כלל עולמיים. כיום נוכל לדון בגלובליזציה של האדישות. זאת היא בעיה שאיתה עלינו, כנוצרים, להתמודד.

כאשר עם האלוהים שבים בתשובה אל אהבתו, הם מוצאים תשובות לשאלות של ההיסטוריה. אחד האתגרים הדחופים ביותר, ועליו ברצוני לשוחח במסר זה, הוא הגלובליזציה של האדישות. אדישות כלפי השכן וכלפי האלוהים מהווה פיתוי של ממש עבור הנוצרי.

כל שנה, במהלך צום הארבעים, עלינו להקשיב פעם נוספת לקולם של הנביאים הקוראים לנו ומעוררים את מצפוננו. האלוהים אינו אדיש לעולמנו; כה אהב את העולם עד שמסר את בנו למען ישועתנו. בבנו שנהיה בשר ודם, בחייו עלי אדמות, מותו ותחייתו של בן האלוהים, השער המפריד בין האלוהים לאדם, בין השמיים לארץ, נפתח פעם אחת לתמיד.

הכנסייה מתפקדת כיד המחזיקה פתוח את השער הודות להכרזתה את דבר האלוהים, עריכת התקדישים והעדות שהיא מוסרת לאמונה הפועלת באמצעות האהבה (ראה אל הגלטים ה:6). אולם, העולם נוטה להסתגר ולסגור את הדלת שדרכה האלוהים בא אל תוך העולם ושדרכה העולם מתקרב אליו. לכן, היד, שהיא הכנסייה, לא צריכה להיות מופתעת שאותה לא מקבלים בניסיון למחוק אותו ולפגוע בה. בגלל כל זה, לכנסייה נחוצה ההתחדשות הפנימית בל נהפוך להיות אדישים ונסתגר גם אנחנו. על מנת לקדם את ההתחדשות הזאת, ברצוני להציע שלושה טקסטים מכתבי הקודש להרהור.

1. "וְאִם יִכְאַב אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִסְבְּלוּ אִתּוֹ" (הראשונה אל הקורינתים יב:26) – הכנסייה, אהבת האלוהים, שוברת את ההסתגרות הממיתה אל תוך עצמינו אשר פירושה האדישות. הכנסייה מציעה לנו אהבת האלוהים הזאת באמצעות תורתה ובייחוד דרך עדותה. אולם, נוכל להעיד אך ורק על מה שחווינו בעצמינו. הנוצרים הם אלה אשר מתירים לאל להלביש אותם בטוב וברחמים, יחד עם המשיח, על מנת להפוך להיות משרתי האל והזולת, בצלמו של המשיח. העניין הזה נראה לעין באופן ברור בעבודת הקודש ביום ה הגדול במנהג רחיצת הרגליים. שמעון כיפא לא רצה שהמשיח ירחץ את רגליו אולם הוא כן הצליח להבין שישוע אינו חפץ להיות מופת על מנת להראות לנו כיצד עלינו לרחוץ את רגלי הזולת בלבד. רק אלה אשר התירו לישוע לרחוץ את רגליהם ראשית יוכלו לרחוץ את רגלי הזולת. רק להם חלק איתו (יוחנן יג:8) ובכן יוכלו לשרת את הזולת.

צום הארבעים מהווה זמן טוב להתיר לישוע לשרת אותנו על מנת שנוכל גם אנחנו להפוך להיות יותר דומים לו. דבר זה מתרחש בשעה שאנו שומעים את דבר האלוהים ומקבלים את התקדישים, בייחוד במהלך סעודת האדון. בסעודה הזאת אנו הופכים להיות מה שקבלנו: גוף המשיח. בגוף הזה אין מקום לאדישות המולכת לעיתים כה קרובות בליבנו. כל מי ששייך למשיח, שייך לגוף אחד ובו אין אנו יכולים להיות אדישים אחד כלפי השני. "וְאִם יִכְאַב אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִסְבְּלוּ אִתּוֹ; וְאִם יְכֻבַּד אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִשְׂמְחוּ אִתּוֹ." (הראשונה אל הקורינתים יב:26). הכנסייה מהווה את אחדות הקדושים לא בגלל קדושיה הצדיקים בלבד אלא גם בגלל שהיא האחדות בדברי קודש: אהבת האלוהים המתגלית לנו במשיח ובכל מתנותיו.

בין המתנות האלה, אף המענה של אלה המאפשרים לאהבה הזאת לגעת בהם. באחדות הקדושים, בחלוקה בדברי קודש, אף דבר שייך לאדם לבדו אלא הכל מחולק עם הזולת. בהיותנו מאוחדים עם האלוהים, ביכולתנו לעשות למען הרחוקים, אלה שלעולם לא נתקרב אליהם בכוחות עצמנו, כי יחד איתם ולמענם אנו מתחננים אל האלוהים שנהיה פתוחים כולנו לתכנית הישועה שלו.

2. "אֵי אָחִיךָ?" (בראשית ד:9) – הקהילות

עלינו ליישם כעת כל מה שאמרנו אודות הכנסייה האוניברסאלית על חיי קהילותינו. האם המבנים הכנסייתיים האלה מאפשרים לנו לחוות את השייכות לגוף אחד? גוף אשר מקבל ומחלק את מה שהאלוהים חפץ להעניק לנו? גוף אשר דואג לעניים ולחלשים ביותר ואף אלה הפחות חשובים? או האם אנו מסתתרים מאחורי מושג מופשט של אהבה אוניברסאלית ואיננו מבחינים באלעזר היושב בפתח דלתותינו הסגורות (לוקס טז:19 – 31).

על מנת לקבל את מה שהאלוהים מעניק לנו ולהפיק ממנו תועלת רבה, עלינו לצאת מעבר לגבולות הכנסייה הנראים לעין בשתי דרכים. ראשית, עלינו לאחד את עצמנו בתפילה עם הכנסייה בשמיים. תפילות הכנסייה עלי אדמות מקימות אחדות של שירות הדדי וטוב אשר מתרומם ומגיע אל האלוהים. יחד עם הקדושים, אשר קיימו את ייעודם באלוהים, אנו מהווים חלק מהאחדות אשר בה האהבה כובשת את האדישות.

הכנסייה בשמיים מנצחת לא בגלל שהיא מפנה את גבה לסבלות העולם וחוגגת בבדידות מזהרת. במקום זאת, הקדושים מתבוננים בשמחה בעובדה שהם כבר ניצחו את האדישות, קשיות הלב והשנאה דרך מותו ותחייתו של ישוע. עד אשר ניצחון האהבה חודר וכובש את העולם כולו, הקדושים ממשיך ללוות אותו על דרכנו כצליינים בעולם.

הקדושה תרז מליזיו, מורה בכנסייה, נתנה ביטוי לביטחונה שהשמחה בשמיים על ניצחון האהבה שבצלב אינו שלם כל עוד ישנו בעולם אדם אחד שסובל וזועק בכאב: "אני בטוחה שלא אשאר ללא מלאכה בשמיים: רצוני הוא להמשיך בעבודתי למען הכנסייה ולמען כל הנשמות" (האיגרת מס. 254, ה-14 ביולי 1897). אנו חולקים את המידות והשמחה של הקדושים כפי שהם חולקים איתנו את המאבקים והשאיפה לשלום ופיוס. שמחתם בניצחונו של המשיח הקם לתחייה מעניקה לנו את הכוח במאבקנו להתגבר על האדישות וקשיות הלב.

שנית, כל קהילה נוצרית מוזמנת לצאת מעצמה ולהתחייב בחיי החברה הרחבה שבה היא מוצאת את מקומה, בייחוד לצד העניים ומרוחקים. לכנסייה שליחות אשר חלק בלתי נפרד מטבעה. היא איננה גוף מסתגר אלא גוף אשר נשלח לכל עם ואומה. שליחותה היא למסור עדות באורך רוח אודות מי שחפץ למשוך כל אדם אל חיק האב. שליחותה היא להביא אל כל אדם אהבה שאיננה שותקת. הכנסייה צועדת בעקבות ישוע המשיח בשבילים המובילים אל כל אדם עד קצוות תבל (ראה מעשי השליחים א:8).

בכל אחד משכנינו עלינו להבחין באח או אחות אשר למענם מת וקם המשיח מבין המתים. מה שקבלנו ממנו קבלנו אף למענם. באותה המידה, מה ששייך לאחינו ולאחיותינו מהווה מתנה לכנסייה ולכל האנושות. אחים ואחיות יקרים, אני כמהה שבכל המקומות שבהם נוכחת הכנסייה, בייחוד קהילותינו, היא תהווה איי רחמים בים של אדישות!

3. "כּוֹנְנוּ אֶת לְבַבְכֶם" (יעקב ה:8) – האדם הנוצרי

כבני אדם אנו גם עומדים בפני הפיתוי של האדישות. מכל עבר מגיעים אלינו חדשות ותמונות מסעירות של סבל אנושי ואנו חשים חוסר אונים. מה נוכל לעשות על מנת לא לשקוע בייאוש ותחושת חוסר אונים?

ראשית כל, נוכל להתפלל באחדות עם הכנסייה עלי אדמות ובשמיים. אל נא נפחית בכוחם של קולות כה רבים המתאחדים בתפילה! יוזמת "24 שעות תפילה" שתתקיים ב-13 וב-14 במרץ ברחבי הכנסייה, אף ברמת ההגמוניות אמורה להיות סימן של צורך התפילה.

שנית, נוכל לסייע עם מעשי צדקה בהושיטנו יד לקרובים ולרחוקים באמצעות ארגוני הסיוע בכנסייה. צום הארבעים הוא זמן רצוי להביע דאגה לזולת באמצעות סימנים קונקרטיים של השתייכותנו למשפחה האנושית האחת.

שלישית, סבל הזולת הוא קריאת תשובה כי הצורך של הזולת מזכיר לי שגם אני חי בנסיבות לא בטוחות ובתלות באלוהים ובאחיי ואחיותיי. אם נתחנן בענווה לחסדי האל ונקבל את מגבלותינו, נבטח באפשרויות האין-סופיות של אהבת האלוהים. אזי נוכל גם לעמוד בפני הפיתוי השטני שבכוחות עצמנו נוכל להושיע את העולם ואף את עצמנו.

כדרך להתגבר על האדישות וההתיימרות להסתפק בכוחותינו, אני ממין כל אחד לחיות את זמן צום הארבעים כהזדמנות להתחייב בעיצוב הלב, על פי הביטוי של בנדיקטוס ה-16 (ראה האלוהים הוא האהבה, 31). לב רחום אינו לב חלש. כל מי שחפץ להיות רחום חייב לטפח לב חזק ואמיץ, המכשיל את המפתה והנפתח לאלוהים.

לב המאפר חדירת הרוח על מביא אהבה לדרכים המובילות אל אחינו ואחיותינו. לב עניו, בסופו של דבר, הוא לב אשר מודה בעניותו ומוסר את עצמו חינם לזולת. במהלך צום הארבעים, אחיי ואחיותיי, נבקש מהאדון: עשה ליבנו בצלם ליבך" (התפילה בחג הלב הקדוש של ישוע). בדרך הזאת, נשיג לב איתן ורחום, דואג לזולת ונדיב, לב שאינו סגור, אדיש וקרבן של הגלובליזציה של האדישות. תקוותי ותפילתי שזמן צום הארבעים יהיה זמן פורה באופן רוחני לכל מאמין, לכל קהילה כנסייתית. אני מבקש שגם אתם תישאו תפילה למעני. יברככם האדון ותשמור עלים גברתנו.