אמברוזיוס הקדוש ממילאנו על יום כל הנפטרים

אנו רואים כי המוות הוא רווח, והחיים הפסד. פאולוס אומר: "הֵן, לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח." (אל הפיליפים א:21). מה משמעות "המשיח" אם לא למות בבשר ולקבל את נשמת החיים? הבה, אם כן, נמות עם המשיח כדי לחיות עם המשיח. עלינו להשיג היכרות יום יומית עם המוות, תשוקה יום-יומית למות. על ידי ניתוק מעין זה, על נשמתנו ללמוד לשחרר עצמה מתשוקות הגוף. עליה להמריא מעל לתאוות הארציות למקום אליו אין הן יכולות להתקרב ולהיצמד אליה. חייבת היא לקחת על עצמה את דמות המוות כדי להימנע מעונשו של המוות. תורת טבענו הנפול נמצאת במלחמה עם תורת השכל הישר ומכפיפה את תורת השכל הישר לתורת הטעות. מהי, אם כן, התרופה לכך? "מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ!" (אל הרומים ז:24).

יש לנו רופא לרפא אותנו; הבה נשתמש בתרופה אותה הוא מציע. התרופה היא חסד המשיח, גופנו המת. הבה, אם כן, נהיה כגולים מגופנו כדי לא להיות גולים מהמשיח. למרות שאנו עדיין בגופנו, אל לנו להיכנע לדברים של הגוף. אל לנו, חלילה, לדחות את הזכויות הבסיסיות של גופנו, אך עלינו לרצות, בראש ובראשונה, את מתנות החסד.

מה עוד יש לומר? על ידי מותו של אדם אחד נושע העולם כולו. המשיח לא היה חייב למות אילולא רצה בכך, אך הוא לא ראה במוות מושא לשנאה, להתחמקות, והוא לא ראה דרך נעלה יותר להצילנו מאשר למות. לכן מותו הוא חיים לכל. אנו חתומים באות המוות הזה; כאשר מתפללים אנו, את מותו אנו מבשרים; כאשר אנו מעלים קורבן, את מותו אנו מצהירים. מותו הוא ניצחון; מותו הוא אות קודש; כל שנה מותו מצוין ביראה וכבוד בעולם כולו.

מה עוד נאמר על מותו כאשר משתמשים אנו בדוגמא אלוהית זו להוכיח שהמוות לבדו זיכנו בחופש מהמוות, והמוות את עצמו הוא גואל? מוות, אם כן, הוא לא סיבה לאבל, שכן הוא מקור גאולת המין האנושי. מוות הוא לא משהו שיש להתחמק ממנו, שכן אפילו בן האלוהים לא ראה בו כמשהו לא-ראוי לכבודו, והוא לא חפץ לברוח ממנו.

מוות לא היה חלק מהטבע; הוא נהיה חלק ממנו. אלוהים לא ציווה על המוות מבראשית, הוא רקח אותו כתרופה. חיי האנוש נדונו, בעקבות החטא, לחיי עבודת פרך וייסורים גדולים מנשוא וכך החלה חווית העול והעוול. חייב היה להיות גבול לרשעותם; המוות חייב היה להשיג את מה שהחיים הפסידו. לא עזרת החסד, חיי נצח הם עול ולא ברכה.

על הנשמה להפנות גבה לדרכים חסרות התוחלת של חיים אלו, מזוהמת הגוף הארצי. חייבת הנשמה להגיע לקהילות גן העדן (אם כי רק לקדושים ניתנת הרשות להצטרף באמת לקהילות אלו) בכדי לשיר את שבחי האל. מהכתובים אנו לומדים כיצד שבחו של האל מושר בכינור: "גְּדוֹלִים וְנִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, יהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת; צֶדֶק וֶאֱמֶת דְּרָכֶיךָ, מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. מִי לֹא יִירָאֲךָ, יהוה, וְלֹא יִתֵּן כָּבוֹד לְשִׁמְךָ? כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ קָדוֹשׁ; הֵן כָּל הַגּוֹיִם יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ; כִּי נִגְלוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ." (ההתגלות טו:3 - 4). גם על הנשמה לחשוק לראות את חתונתך, ישוע, ולראות את כלתך מובלת מהמציאות הארצית לזו השמימית, זאת בזמן שהכול שמחים ושרים: " עָ֝דֶ֗יךָ כָּל־בָּשָׂ֥ר יָבֹֽאוּ" (מזמור סה:3). הכלה לא תוחזק עוד כנועה לעולם החולף, אלא תיעשה לאחת עם הרוח.

מעל הכל, דוד הקדוש התפלל שיזכה לראות ולחזות בזאת: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהֹוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהֹוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כז:4)