סיפור בני במוסף הארץ ליום הכיפורים

לקריאת המאמר באתר עיתון הארץ כאן

צילום: הארץ - אמיל סלמן

כדי להיות אב של כולם

בעיני בנדטו ‏(בני‏) די־ביטונטו, האהבה לאלוהים דומה מאוד לאהבת בשר ודם, ורק "צריך לראות איפה הלב דופק יותר חזק". מרוב אהבה לישוע הוא החליט להיות כומר, ומרוב אהבה לזר ולזולת הוא למד ספרות עברית והתיישב בישראל

כמה מהספרים בספרייה של הכנסייה הקתולית במרכז העיר בירושלים תופסים את העין. החומש ו-"הערות לפרשת השבוע" של ישעיהו ליבוביץ, מעידים על ראש פתוח מבחינה דתית. "ימי הכלניות" של תום שגב עשוי להעיד על התעניינות בהיסטוריה של המדינה, אבל "מה עושות האיילות" של לאה גולדברג בארון הספרים הקתולי? ומה עושים שם ביאליק ורחל?

"יש לזה שני הסברים," אומר בנדטו (בני בקיצור) די-ביטונטו, נזיר צעיר (שאיננו משתייך למסדר כלשהו), המתכונן ללימודי כמורה. "האחד הוא שיש עניין בספרות עברית. אני, למשל, סיימתי לא מזמן לכתוב דוקטורט בספרות עברית. שאול טשרניחובסקי היה הגיבור שלי וכמובן גם ביאליק ורחל." ספרים אחרים, הוא אומר, כולל ספרי הילדים, הם תרומות של חברי הקהילה שהלכו לעולמם.

עניין הספרים הובהר, אבל מה מביא אדם בן 31 להחליט להיות נזיר? ועוד במדינה שבה הנוצרים  הם מיעוט, כמעט מיעוט נרדף? מה גם שבחירתו אינה מובנת מאליה אפילו בארצו. מה דוחף איטלקי להיות נזיר בימים שבהם מידלדלת שורות הכנסייה באיטליה עד כדי כך שיש מקומות שבהם כומר אזורי אחד מסתובב בין כפרים ועיירות מפני שאין די כמרים לשלוח כומר לכל מקום? ומה מביא איטלקי שחי בישראל רק מעט יותר משנתיים , להצטרף לקהילת דוברי העברית של הכנסייה, שבין חהבריה יש גם ישראלים - עולים או ילידי הארץ?

והוא אפילו לא יכול לתלות את הבחירות הללו בחינוך מהבית. בני די-ביטונטו נולד וגדל בנאפולי בדרום איטליה, במשפחה שהיתה לא פחות ולא יותר דתית משאר המשפחות בשכונה. יש לו אחות אחת,  צעירה ממנו בחמש שנים, אביו הוא גיאולוג בעל חברה בתחות ואמו עקרת בית. הוא למד בבית ספר יסודי דתי, "של הנזירות" אבל רק מפני שזה היה בית הספר השכונתי, ומאותה סיבה למד בתיכון חילוני שהיה "מאוד שמאולני, מאוד קומוניסטי", כדבריו.

בשכונת באניולי שגדל בה, שכונת פועלים בלב אזור תעשייה, הקומוניזם תפס מקום חשוב בשנות השבעים. כמה מבני המקום הצטרפו ל-"בריגדות האדומות" - ארגון טרור מרקסיסטי קיצוני, שהתפרסם כשחטף את ראש ממשלת איטליה, אלדו מורו, ב-1978. די-ביטונטו עדיין לא נולד אז, אבל "כמה מהחברים של ההורים שלי ישבו בכלא", הוא אומר. כשלמד בתיכון נשבה גם הוא בקסם המהפכני ורצה לשנות את העולם. הוא נבחר למועצת התלמידים וביחד עם חבריו השתתף בהפגנות ובשביתות, במחאה על קיצוצים בתקציבי החינוך. במבט לאחור הוא אומר שאלה היו בעיקר תירוצים להבריז מהלימודים.

דבר עם מישהו אחר

האם כבר אז הוא חשב להיות נזיר ולהקדיש את חייו לכנסייתו? כלל לא, אומר די-ביטונטו, "באותה תקופה, צ'ה גווארה היה הגיבור שלי". אבל הוא מוסיף, "אלוהים תמיד היה נוכח בחיי. תמיד הרגשתי אותו קרוב. בגיל מאוד צעיר , כשהייתי לבד בחדר, דיברתי עם ישוע כל הזמן, כאילו שהוא היה החבר הבלתי נראה שלי. לפעמים רבתי איתו, הייתי אומר: די, לך דבר עם מישהו אחר. אבל זה עבר לי, הדיבור עם ישוע. בגיל שמונה-תשע כבר הייתי ילד רגיל כמו כולם".

ואולי לא ממש כמו כולם. כי לקראת סוף הלימודים בתיכון הקומוניסטי, הוא אומר, "הדת שוב פרצה לחיי באופן לא צפוי". זה קרה בעקבות שבוע של מיסיון עממי בשכונתו - מפעל שמזכיר את כנסי ההתעוררות הדתיים כאן ערב החגים: קבוצה של נזירים, במקרה הזה פרנציסקאנים, התנחלו בשכונה למשך שבוע. בשעות היום ואחר הצהריים הם ביקרו בבתי התושבים, ובערבים היו מארגנים פעילויות ברחוב, הפעילויות האלה פקחו את עיניו של די-ביטונטו: "כולם היו נזירים ונזירות צעירים, והיו שירים וריקודים ברחוב. ופתאום קלטתי שיש מציאות כנסייתית מעל ומעבר למה שהכרתי", הוא מספר. "ואז, בפעם הראשונה, הבנתי שיש מקום לצעירים בכנסייה וזה מילא אותי בשמחה חדשה, שונה. באותו יום כתבתי ביומן שלי: אם השמחה שאני מרגיש היום קשורה לחיים מקודשים (=להתנזרות), אז אני רוצה להיות מקודש".

בשבוע ההוא, בסוף תיכון, החלטת להיות נזיר?

"לא, כי כל הזמן התעניינתי גם בדתות אחרות. זה אחד הדברים שלא השתנו בי - אני תמיד מעורב עם אנשים שהם שונים ממני".

אחרי שבאו לשכונה מהגרי עבודה, הלך די-ביטונטו לדבר עמם. באנגלית, ובצרפתית שלמד בתיכון, שוחח עמם עך חייהם ועל הנסיבות שהביאו אותם לעבוד בנאפולי. אחרי שגילה את הקהילה האבנגליסטית בעיר, התיידד עם הפסטור של הקהילה ומשפחתו.

הבחירה ללמוד שפות באוניברסיטה  היתה המשך טבעי של אהבת הזר, והבחירה בעברית תנ"כית נראתה כהמשך טבעי של העניין בדת. ""דווקא השפה הארכאית הזאת פתחה לי דלת לעולם אחר", הוא אומר. "זה היה וואו! פתאום הבנתי שמאחורי התנ"ך יש שטח שלם לגלות. מי חיבר את הספר הזה? בשביל מי חיברו אותו? מה הסיפור של העם הזה? איך הם חיים את דברים אלה? מה עושים בשבת, למשל? הכל מאוד סיקרן אותי".

"עם הכיתה - 15 תלמידים בסך הכל - הלכנו לפגוש את הרב של נאפולי ואחר כך נסענו לבית הכנסת הגדול ברומא. היו לי אכזבות - למשל כשהתבקשנו להשאיר את התרמילים בחוץ, שמא יש למישהו סנדביץ' עם בשר חזיר - אבל היו גם גילויים".

הוא מתקשה להסביר את האכזבה נוכח הדרישה להשאיר את התיקים בחוץ. אולי היה עלבון בכך שמישהו עשוי לראות טומאה באוכל שלו, ואולי מראה התיקים המגובבים ברחוב היה לו קשה. "זה לא ממש פגע בי", הוא מדגיש, "אבל זה היה מפתיע ולא נעים. אלה דברים שקורים במפגש עם מנטליות אחרת".

על האי־נעימות פיצו הדברים החדשים שלמד: "למשל, למדתי מה זאת מזוזה, התחלתי להבין קצת יותר מאיפה באים דברים שגם אנחנו מאמינים ועושים, ואפילו הבנתי יותר טוב דברים שאמר ישוע לתלמידים שלו, כי מי שלא מכיר את הרקע היהודי, יש דברים שלא מובנים לו. למשל, מתואר ויכוח בינו לבין הפרושים על נטילת ידיים - אם אתה לא מכיר את המנהג הדתי, אתה יכול לחשוב שישוע התנגד לניקיון וזה לא נכון. הוא רק טען שיותר חשוב מה אתה מוציא מהפה שלך מאשר מה אתה מכניס אליו.

"גרתי שלוש שנים ברומא והתיידדתי מאוד עם הקהילה היהודית שם. אנשים הזמינו ושיתפו אותי בשבתות, פעם בר מצווה ופעם ביום כיפור - היתה לי זכות גדולה".

אז בזמן שהתלבטת אם להפוך לנזיר היה לך פלירט עם היהדות?

"בטח. יש הרבה דברים ביהדות שמאוד מוצאים חן בעיני. יש מנהגים יומיומיים שלנו אין. אצלנו, מי שדתי הולך למיסה ביום ראשון וזה מספיק. ביהדות יש קידוש בשבת ואבא מברך את הילדים. והטלית - תמיד רציתי ללבוש טלית. היה רגע שחשבתי אולי להתגייר, אבל הבנתי שזה יהיה קצת מוזר להפוך ליהודי בזמן שאני מאמין בישוע, לא?"

אז מתי החלטת?

"קשה להגיד. ברקע תמיד היה הקול הזה, שמציע את החיים האלה, אבל לקח לי שנים להיות מוכן. יותר נכון, להיות פחות לא־מוכן. כשהייתי בן 24 נכנסתי לסמינר ‏(לכמרים‏) לשנת ניסיון. זה מאוד התאים לי, אבל הרגשתי שאני עדיין ילד. כי מבית הספר עברתי לאוניברסיטה ומשם מיד לסמינר - זה היה קצת כמו לעבור ממשפחה למשפחה. עוד לא חייתי כאדם מבוגר, היו דברים שלא ידעתי לעשות, שהפחידו אותי.

בנדטו ‏(בני‏) די־ביטונטו. יכולים להתגבר על הרעב. צילום: אמיל סלמן

"דיברתי עם הבישוף ואמרתי לו שאני עוד לא מכיר את העולם ואני לא רוצה להיות כוהן דת שבגיל ארבעים ישאל את עצמו אם הוא קיבל את ההחלטה הזאת רק כי הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. אני קצת חששתי מהשיחה הזאת, אבל הבישוף עודד אותי. הוא אמר, 'האדון מבקש מאתנו לוותר על הכל כדי ללכת אחריו ואנחנו חייבים לדעת מה זה הכל. אחרת אין משמעות לוויתור'".

די־ביטונטו נסע לרומא וקיבל עבודה במשרדים של ועדת הבישופים של הכנסייה הקתולית - ארגון גג שאחראי על כמה מאות בישופים וקרדינלים. באותו זמן גם הוציאו לאור תרגום של המקרא, ובזכות ידיעת העברית שלו, הוא התבקש לעבור עליו, לוודא שלא נפלו בו שגיאות.

כמו הרבה צעירים אחרים הוא גר בדירה שכורה, והיו לו עבודה טובה, חברים, בילויים, נשים. "היה רגע שאפילו חשבתי על חתונה", הוא אומר. "היתה לי חברה וזה היה קשר די יציב. יום אחד אמרתי לה, 'שנינו בני 28, טוב לנו ביחד - אולי נחשוב על משהו יותר רציני?' מה שקרה זה שנפרדנו בתוך חודש. רציתי מאוד להיות איש משפחה, אבל עכשיו אני מתחיל להבין שאולי זה היה הרצון להיות כמו כולם, להפסיק להיות שונה".

ובמה היית שונה?

"כנראה בזה שכל הזמן היתה לי משיכה לפרסונה של ישוע. לא אורח החיים הכנסייתי משך אותי, אלא האדם הזה, שיש לו דברי עולם ושקיימת האפשרות להתחייב אליו בקשר שמאוד דומה לנישואים, אבל הוא למען אחרים. זה תמיד למען אחרים - לא למענך ולא למען אלוהים. כי קשה מאוד לאהוב את האלוהים שאתה לא רואה, אם אתה לא אוהב את הזולת שאתה כן רואה. הסתובבתי עם המחשבות האלה והלב שלי התנפח מרוב אהבה. חתונה וילדים זה נפלא, אבל אדם צריך לראות איפה הלב דופק יותר חזק. האהבה היא אותה אהבה, אני לא חושב שיש היררכיה. מה שנדרש בשני המקרים זה אותו הדבר: נאמנות, התמסרות ואמון".

נדוניה לאלוהים

בשנת 2009 די־ביטונטו בא לישראל לשבועיים כדי לעבוד על הדוקטורט שלו בספרות עברית. כאן הוא פגש את ראש קהילת הקתולים דוברי העברית, האב דויד נויהאוז, והוא הציע לו להתנדב לעבוד בקייטנה בחודש יולי. די־ביטונטו הסכים מיד. "באותו קיץ הרגשתי שהמקום הזה לא זר לי", הוא אומר.

הוא חזר לרומא ובתוך שלושה חודשים נפרד מהחברה, התפטר מהעבודה, עזב את הדירה וביקש מהאוניברסיטה שנה כדי לעבוד על הדוקטורט בישראל. בינואר 2010 היה שוב בירושלים, "ובבת אחת כל הדרכים הצטלבו והרגשתי שהכל הוביל אותי לכאן", הוא אומר. "כאן הכל התחבר. כי קודם ידעתי שאם אני נכנס לסמינר, אני צריך לוותר על כל מה שלמדתי - על העברית ועל הקשר עם היהדות. כאן מצאתי קהילה שמתפללת בעברית, כמו שאני, סגור בחדר שלי, הייתי לפעמים מתפלל או קורא תהילים בעברית.

"גם יש עבודה עצומה לתרגם את התפילות, כי אחת המטרות של הקהילה היא לבטא את הנצרות בעברית יהודית. אנחנו מאמצים ביטויים מהתפילה היהודית - הכוונה היא לשלב ולהשתלב".

ולא קשה לך הדרישה הדתית להתנזר?

"אני לא רואה בזה דרישה דתית ואני לא מגדיר את עצמי בעיקר כאיש דתי. הדת היא בשבילי מסגרת שלא עומדת בפני עצמה, אלא היא חשובה כשיש בה תוכן. הדת היא תוצר של בני אדם - אני לא חושב שיש דת שבאה מאלוהים. זה איך אדם תופש את אלוהים".

ולא נראה לך מוזר שדתות דורשות להתנזר מדברים כה בסיסיים כמו אוכל ומין?

"הצום הוא באמת עניין דתי. אני חושב שאם עושים את זה אנשים כל כך שונים, מהרבה דתות, אולי זה דבר מועיל. אבל אני לא רואה בזה ציווי אלוהי. אני לא מאמין שאלוהים צריך את הצומות שלנו כמו שהוא לא צריך את התפילות שלנו. אנחנו עושים את זה, וכך אנחנו מנסים ללמוד עוד משהו שיקרב אותנו לאלוהים. הצום יכול ללמד על ההבדל בינינו לבין בעלי חיים אחרים - אנחנו יכולים להתגבר על הרעב, אותו אינסטינקט שאומר שאנחנו צריכים לאכול. זה נותן לנו שליטה על עצמנו. אם אני יכול להתאפק ולא לאכול כשאני רעב, אולי אני גם יכול להתאפק ולא להכניס אגרוף למישהו שמאוד מעצבן.

"ההתנזרות ממין היא דבר שונה בעיני, שקשור יותר להתמסרות ולנדיבות. זה כמו נדוניה שאני מביא לקשר שלי עם אלוהים - אני מוותר על הרצון להקים משפחה משלי ולהוליד ילדים משלי כדי שאוכל להיות אב לכולם, בלי העדפות. אולי זה לא ההסבר הכי טוב, כי בעבר, בתחילת ימי הביניים, אפשר היה להיות כהן דת קתולי ואיש משפחה".

היית רוצה שיחזירו את הנוהג ההוא?

"אם יחזירו את החוק הקודם אני אשמח, אבל אני לא אוותר על ההתנזרות. אני לא רוצה לשחק את המיסטיקן, אבל יש בקשר הזה משהו מאוד דומה לחתונה. אתה הולך לישון עם המשיח וקם אתו בבוקר. הלב שלך אתו. החברה האחרונה שהיתה לי קינאה. כל פעם שהייתי מתפלל, היא היתה באה ומתערבת ומנסה למשוך אותי".

ככל שהוא נשמע החלטי, די־ביטונטו עוד המשיך להתלבט קצת יותר משנה. לפני שנה בדיוק, עם שובו ממפגש בספרד של צעירים קתולים מהכנסייה עם האפיפיור, הוא מספר, "אמרתי לעצמי, 'חלאס, הדוקטורט כמעט נגמר ואי אפשר למשוך ככה עוד שנה ועוד ויזה'".

הוא סיים את כתיבת הדוקטורט וביולי הזמין את הוריו כדי להודיע להם על החלטתו. הוא מתאר את המעמד קצת כמו שמתארים יציאה מהארון: "אמא שלי שאלה, 'על מה אתה מוכן לוותר?' עניתי, 'על זוגיות ומשפחה למשל'. ואז היא אמרה: 'לא נראה לי שאתה אי פעם חשבת על זה, על הזוגיות, ממש ברצינות'. אמרתי לה שחשבתי והחלטתי. זה קשה להם, אבל בסופו של דבר הם יקבלו את זה כשהם יבינו שאני עושה משהו שמשמח אותי ושאני פועל מתוך אחריות לעולם שקיבל אותי ושאני קיבלתי אותו. אני יודע שלאמא שלי עדיין קשה, כי כשדיברתי אתה בסקייפ לפני כמה ימים שמתי לב שהיא אפילו לא מסוגלת לקרוא לזה בשם, היא אמרה, 'הדבר הזה שלך'. עוד יותר קשה לאמא המאמצת היהודייה שלי - אשה מבית דתי שיש לה ילדים ונכדים. היא שאלה שוב ושוב, אבל למה אתה עושה את זה? אמרתי לה, 'קשה לי להסביר. זה מטורף. גם בעיני הנוצרים'".

די־ביטונטו עוד בראשית הדרך. לפניו שש שנים של לימודים לפני שיוכשר להיות כוהן דת. האם הוא לא חושש שיתחרט? "ברור שאני חושש. בבחירות הקריטיות בחיים אף פעם לא נדע אם זה לנצח. האדם הוא סוד כמוס. לאף אחד אין ביטחון מלא במה שהוא עושה ובכל זאת אנחנו מתחייבים. נכון שאפשר להתגרש, אבל אני חושב שכל מי שמתחתן באותו הרגע הוא מתחייב לכל החיים. אני אדם מסובך ואני יודע שעוד יהיו לי היסוסים והתלבטויות".

אתה לא חושש שיום אחד תחשוב שהפסדת חיים שלמים?

"ברור שאני חושש אבל אני סומך על אלוהים יותר מאשר על עצמי. הנאמנות של אלוהים היא בשבילי הסלע שעליו אני יכול לבנות בית. כי אני לא נאמן, אני בוגד כל הזמן. היום אני אוהב את זה, מחר משהו אחר. אבל אלוהים תמיד בא לחפש אותי. חוץ מזה, אין לי שום הבטחות".