סיפור נחמד: החתול של האפיפיור

החתול של האינקוויזיציה הגדולה
המכתב הפתוח של החתול הספרדי הקשיש או האמת על רצינגר

תמיד ידעתי כי הוא יגיע רחוק, אבא שלי. אך כעת לשנינו לא פשוט.

זה היה במדריד. עצי אלון ועצי ערמון שרטו את השמיים, כמו חתולים, אשר מבקשים להיכנס הביתה. שבוע קודם לכן פתחתי את העיניים וגשם שוטף מרט את פרוותי כל כך, שפחדתי להתעורר קירח, והייתי  נורא רעב, אך כל-כך קטן, עד כי אפילו הצפרדעים בזו לי. הרוח נשבה בגלים ורחובות הצחינו בבנזין.

ופתאום, אוי, הבתולה הקדושה, אפי קלט אות מעושנת השמימית. מה לומר, השכל החתולי שלי התערפל, ועד-מהרה אני כרסמתי ונגסתי בנקניק בווארי עבה בתיק במושב האחורי של "וולקסוואגן" בצבע מתכת אפור. בצפיפות הקייס הדפתי לצדדים את הניירות והשגתי את האוצר שלי.

אך ממשכן החשוך של האושר שלפה אותי ידו של מישהו שזעק: "החשמן! הבהמה הזאת הרסה את  נאומך!"

הנני ספרדי, רבותי, ואנוכי גם זעקתי ושלפתי את ציפורניי. פרצופוני היה בשמן, גופי בבוץ, אך נשבעתי כי אקרע את בן-בליעל ואמות בגבורה. הוא קילל אותי כ-"חזיר", "שטן" והניף את ידו להשליך אותי  לשלוליות עמוקות, מהיכן שהגעתי. אך ידיים אחרות תפסו אותי, כאלה שקטות, שנרגעתי מיד. ומענה שלי גם נרגע.

החשמן צחק. הוא לא נזף בי על הנאום המקולקל, שעלה לו ליל-נדודים. הוא צחק .
- ראו, הוללני, כמו לוייולה, ואדמוני. אכנה אותך "איגנציו" (איגנציו מלויולה, מייסד המסדר הישועי). האנס, החתולים לא אוכלים  ניירות, הם אוכלים דגים, ו... הוא דיבר, ואני נאחזתי בחוזקה בגלימתו, וידעתי כי מצאתי את אלוהי ורכשתי חיי-נצח.

מאז חיינו ועבדנו יחד. האמת, רבת-המשרתים אינגריד רטנה על הפרווה על מדף-האח ועקבות על הפסנתר. היא הציגה לי שתי חתולות-חרסינה (מטומטמות!) כדוגמא. אך החשמן שלי תמיד חכם וסבלני לנשים, וגם אני משתדל. בסך הכל היא לא כל-כך רעה, אינגריד הזאת, למרות שמוזרה, אותי מאכילה טוב יותר מאשר אותו. דיסת שיבולת-שועל מעוררת גועל, אני חושב.

טוב בוותיקן כשלא חם. כולם קבלו אותי, רק אנג'לו סודנו [המזכיר הכללי של וותיקן אשר לאחר שנים רבות בתפקיד יצא למנוחה לפני חודשים מספר- ד.ל.ק.] פחד ממני, כי חשב שאני מסוגל לזלול את החוחית שלו. אבל החשמן שלי אמר:
"דג, רק דג. וחלב". הרי הוא שמרן, החשמן שלי, ונאמן למסורת. לכן הוא אוהב חתולים, החתולים הם שמרנים (כלבים הם ליברלים, חוחיות הן  בטלניות, אולם אני מעריך את מונסניור סודנו, יש לו ברכיים נוחות).

לוועדה התיאולוגית אני מתייחס כלאחות הקטנה. הרי ישנתי על כל הטיוטות של המסמכים, אשר אחר כך חתם עליהם האפיפיור. כשהחשיך, החשמן שלי הדליק את מנורת השולחן, הרכיב את המשקפיים המוזהבות, ואנחנו כתבנו. אני גרגרתי מתחת למנורה כמאייד של ה"גולף" שלו, והוא הביט בי לעתים בעיניים מהעולם המרוחק ושקוע בהרהורים אמר:
- האנס, אתה צודק. זה לא מתאים.
ומחק, תיקן. היו זמנים טובים.

לפתע הכל השתנה. הכל התחיל מזה, שהוא הלך הרבה עצוב, שתק והתפלל המון. אחר כך אמר:
- האנס, אנחנו צריכים לבצע עבודה אחרונה וגדולה. ואחר-כך ניסע, רחוק-רחוק, לבוואריה. שם לא  היית, אבל זה ימצא חן בעיניך. ננוח ונכתוב הרבה ספרים, אתה מסכים?
הייתי מסכים לכל, העיקר שלא יהיה עצוב. הוא הלך ולא לקח אותי לקפלה הסיסטינית שלו, היכן שמאכילים רע ולכן לחתולים אסור להיכנס.
הוא חזר בעוד שלושה ימים אובד-עצות, כבר לא עצוב, ואמר:
- חברי, אנו עוברים.
אני שמחתי כי הכל הסתדר, ושאלתי:
- לבוואריה?
- עדיין לא. לארמון האפיפיורי. אתה לא תאמין, אבל עכשיו אני - האפיפיור.

פתאום נהיה לי כל כך עצוב, הרי אני שמרן, יש לי בית, לשם מה לנסוע ?
אמרתי, בוא נשאר, טוב?  והוא אומר:
- אי-אפשר. זו היא מסורת, האפיפיור חי בארמון .

גם הוא שמרן. אך אנוכי ספרדי, רבותי, ונכנסתי מתחת למיטה. שלוש פעמים הוא בא אלי בפאפאמוביל [רכב מזכוכית חסינת יריות  של האפיפיור, אשר נכנסה לשימוש  לאחר התנקשות באפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1981 - ד.ל.ק.] עם  ליווי, חיילי המשמר השוויצרי, בכובע מוזהב ולבוש בלבן. העיתונות העולמית החליטה כי אוסרים עליו לקחת אותי לארמון, אבל אני ישבתי מתחת למיטה.  הגיע יום, כשהוא לא בא. רציתי למות, אני יצאתי ויללתי, כמו שמיללת אש של האינקוויזיציה הגדולה מעל הנשמה של המכשפה מאיסטווד.
ופתאום במנעול הסתובב המפתח ונכנס המזכיר הכללי של וותיקן,  אנג'לו סודנו.
 , Caro   gatto , Ignatio -
אמר החשמן סודנו, - הוא מתגעגע אליך. לידו מתחכך החתול הפרסי פרנץ, אך הוא שמרן, אביך [ גם פאפא, בלטינית ואיטלקית - ד.ל.ק.] , וכמוך, לא מחליף חברים.
-  בכל זאת החשמן סודנו אדם נבון,  כמעט כמו אבי [גם פאפא -ד.ל.ק.], כך שאני בא לארמון. הוא  מחכה לי ויש לנו עבודה רבה לעשות.

לקרוא את המאמר ברוסית: לצפות ולקרוא