"אנחנו מתעייפים ומוטרדים למראה הזולת הסובל, שכן אנחנו לא רוצים לאבד זמן בשל בעיות של אחרים. אלו הם סימפטומים של חברה חולה"

63. ישוע מספר על איש פצוע שהותקף ושכב מוטל לצד הדרך. חלפו על פניו אנשים שונים ומגוונים, אך הם המשיכו ולא עצרו. היו להם תפקידים רמי דרג, אך לא הייתה בליבם אהבה לטוב המשותף. הם לא היו מסוגלים "לבזבז" כמה דקות כדי לסייע לפצוע בעצמם או לכל הפחות למצוא לו סיוע כלשהו. איש אחד עצר, הוא התקרב אליו, טיפל בו במו ידיו, שילם מכיסו ודאג לו. מעל הכול, הוא העניק לו משאב שבעולמנו התזזיתי אנחנו ממעטים להעניק יותר מכל: הוא הקדיש לו מזמנו. וודאי היו לו תכניות, לנצל את היום על פי הצרכים, המחויבויות או הרצונות שלו. אבל הוא יכול היה להשהות הכל למול הפצוע, וכך, מבלי להכיר אותו, הוא חשב שהוא ראוי לקבל את מתנת זמנו. 

64. עם מי אתה מזדהה? זו שאלה קשה, ישירה וגורלית. למי מהם אתה דומה? עלינו להכיר בכוחו של הפיתוי להיות אדישים לאחרים, בייחוד לחלשים ביותר. עלינו להודות באמת, אנחנו מלומדים בתחומים רבים, ובה בעת בורים בתמיכה וליווי, בדאגה ובטיפול בפגיעים ובחלשים ביותר בחברות המפותחות שלנו. התרגלנו להסיט מבט, לחלוף ליד, להתעלם מהמצב כל עוד הוא לא נוגע לנו ישירות.

65. אדם מוטל לצד הדרך ורבים בורחים כמי שלא ראו דבר. לעתים קרובות ישנם מי שפוגעים באחר ברכבם ומסתלקים. הם מתרכזים בהימנעות מבעיות ולא מייחסים שום חשיבות לעובדה שאדם ימות באשמתם. בכל אופן, אלו הם סימנים לאורח חיים כללי יותר, שמתבטא באופנים שונים, גם אם עדינים במיוחד. מלבד זאת, מכיוון שכולנו מרוכזים כל כך בצרכים שלנו עצמנו, אנחנו מתעייפים ומוטרדים למראה הזולת הסובל, שכן אנחנו לא רוצים ל"אבד זמן" בשל בעיות של אחרים. אלו הם סימפטומים של חברה חולה, מכיוון שהיא שואפת לבנות את עצמה על גבי התעלמות מכאב.

66. עדיף לא ליפול לרעה החולה הזו. נביט-נא אל הדוגמה והמופת של השומרוני הטוב. זהו טקסט שמזמין אותנו לחדש את הקריאה שלנו כאזרחי המדינה והעולם כולו – לכונן קשר חברתי מסוג חדש. זוהי תזכורת רעננה תמיד, למרות שהיא חקוקה כחוק יסוד בקיומנו: על החברה האנושית לצאת לדרך ולשאוף אל הטוב המשותף. מתוך אותה תכלית, עליה לשוב ולבנות פעם אחר פעם את הסדר הפוליטי והחברתי שלה, את מרקם הקשרים שלה, את המפעל האנושי שלה. במחוותיו, השומרוני הטוב הראה לנו ש"קיומו של כל אחד מאתנו קשור לקיומם של האחרים: החיים הם לא זמן שאתה 'מבלה', אלא זמן למפגש".[1]

67. המשל הזה הוא איקונה בוהקת שממחישה את ההחלטה שעלינו לקבל כדי לבנות מחדש את העולם המכאיב הזה. למול כאב כה רב, למול פצעים רבים כל כך, המוצא היחיד הוא להיות כמו השומרוני הטוב. כל אפשרות אחרת מובילה אותנו לצידם של השודדים או לאלו שחולפים בקרבת מקום מבלי לרחם על אדם כאוב ופצוע לצד הדרך. המשל מראה לנו את היוזמות שבאמצעותן ניתן לבנות קהילה חדשה. קהילה שראשיתה בגברים ונשים שמאמצים את הפגיעות של הזולת כשלהם, שלא מאפשרים לחברה של הדרה לרקום עור וגידים, אלא מתקרבים לנופל, מקימים אותו ומרפאים אותו, מכיוון שהטוב הוא משותף. בה בעת, המשל מזהיר אותנו מהשקפותיהם של אלו שמתמקדמים רק בענייניהם האישיים ומתעלמים מהדרישות ההכרחיות והמחייבות של הקיום האנושי.

68. עלינו לומר בבירור שהסיפור לא מלמד אותנו אידיאלים מופשטים, והוא לא מוגבל לתחום המוסרי-חברתי בלבד. הוא מגלה לנו מאפיין מהותי של האדם שנוטה לעתים קרובות מידי להישכח מלב: נבראנו עבור אותה מלאוּת שניתן להשיג באהבה לבדה. חיים אדישים לכאב הם לא בחירה מתקבלת על הדעת, איננו יכולים לאפשר לאיש להישאר בשולי החיים. המציאות הזו צריכה להכעיס אותנו; המגע עם הסבל האנושי צריך לערער את שלוותנו. זהו כבוד האדם.

סיפור שחוזר על עצמו

69. קו העלילה פשוט ולינארי, אבל הוא מכיל בקרבו את המאבק הפנימי שמתחולל בנו בעת גיבוש זהותנו, בניסיוננו לכונן אחווה אנושית. ברגע שבו נצא לדרך, ניתקל בהכרח בפצוע. היום, יותר מתמיד, לא חסרים אנשים פצועים. ההכלה או ההדרה שלה הם זוכים שעה שהם מוטלים בצד הדרך מגדירה את כל המפעלים הכלכליים, הפוליטיים, החברתיים והדתיים שלנו. מידי יום ביומו אנחנו עומדים בפני הבחירה להיות שומרונים טובים או עוברי אורח אדישים שעוברים מרחוק. ואם נרחיב את מבטנו אל תולדות חיינו ותולדות העולם כולו, נראה שבכולנו יש או היה משהו מכל אחת מהדמויות: בכולנו יש משהו מהפצוע, משהו מהשודד, משהו מהעובר מרחוק ומשהו מהשומרוני הטוב.

70. מעניין לשים לב שאופיין של כל הדמויות משתנה כשהן פוגשות בסבל שמבטא האיש הפצוע, המושפל. אין כבר שום הבדל בין תושבי יהודה לתושבי השומרון, בין הכוהן לסוחר, ישנם רק שני סוגים של אנשים: אלו שנושאים את הכאב ואלו שעוברים מרחוק, אלו שמתכופפים לעזור ואלו שמגבירים את קצב צעדיהם. כך נופלות להן המסכות, התוויות וההסוואות שלנו – זוהי שעת האמת. האם נתכופף כדי לטפל בפצעי הזולת? האם נתכופף כדי לשאת אחד את השני על כתפינו? זהו אתגר רלוונטי לימינו ואל לנו לפחד ממנו. ברגעי משבר הבחירה נעשית דחופה יותר: אנחנו יכולים לומר שנכון לרגע זה, כל מי שאינו שודד או עובר מרחוק הוא או פצוע או אדם שנושא פצוע על כתפיו. 

71. סיפור השומרוני הטוב חוזר על עצמו. המציאות מבהירה לנו יותר ויותר שהזנחה חברתית ופוליטית הופכת מקומות רבים ברחבי תבל לדרכים נטושות, למקומות שבהם סכסוכים פנימיים ובינלאומיים וניסיונות לנצל שעת כושר מותירים אנשים מודרים רבים מוטלים לצד הדרך. במשל, ישוע לא מציג בפנינו חלופות אחרות, מה היה קורה, לדוגמה, אם זעם או צמא לנקמה היו קונים להם מקום בליבו של הפצוע או של מי שעזר לו. לישוע הייתה אמונה בטוב שברוח האדם ובמשל הזה הוא מעודד אותה לדבוק באהבה, לסייע לסובל ולבנות חברה אנושית ראויה לשמה.

הדמויות

72. המשל מתחיל בשודדים. ישוע מתחיל את עלילת המשל לאחר שהאלימות כבר תמה. הוא לא גורם לנו לעצור ולהתלונן על מה שקרה, הוא לא מפנה את מבטנו אל עבר השודדים. הרי, אנחנו בלאו הכי מכירים אותם. כבר ראינו את צילה האפל של ההדרה, של האלימות לשם אינטרסים זולים של שררה, צבירת הון או זריעת מחלוקת הולך ומתפשט על פני הארץ. ניתן לנסח את השאלה כך: האם נותיר את הפצוע שרוע על הארץ כדי לרוץ למצוא מקלט או לרדוף אחר השודדים? האם הפצוע הזה יצדיק את המחלוקות הבלתי פתורות שלנו, את האדישות האכזרית שלנו, את הקרבות הפנימיים שלנו?

73. לאחר מכן, המשל מפנה מבט נוקב אל אלו שעוברים מרחוק. האדישות המסוכנת הזו, להמשיך ללכת מבלי לעצור, בין אם בשגגה ובין אם בזדון, בין אם כתוצאה מבוז ובין אם כתוצאה מהסחת דעת מצערת, משקפת, בדמויות הכוהן והלוי, את אותו מרחק עצוב שמבודד אותנו מהמציאות. ישנן שתי דרכים לעבור מרחוק שמשלימות זו את זו. אחת היא להתכנס בעצמנו, לאבד עניין בזולת, להיות אדישים. אחרת היא להביט רק החוצה. בנוגע לדרך זו, במדינות מסוימות או במגזרים מסוימים, שלהן ישנו בוז לעניים ולתרבותם, החיים מתנהלים עם מבט מתמיד החוצה, כאילו חברה מיובאת כלשהי יכולה לדחוק את העניים החוצה ולרשת את מקומם. כך ניתן להצדיק אדישות כלפי הזולת, שכן עבור הראשונים והאחרונים גם יחד – כל מי שתחינותיו היו עשויות לגעת בליבם פשוט לא קיים, הוא נמצא מחוץ לתחום העניין שלהם.

74. לכל אותם עוברי אורח שחלפו מרחוק מאפיין משותף שאל לנו להתעלם ממנו: הם היו אנשים דתיים. אדרבה, הם הקדישו את עצמם לעבודת האלוהים – הם היו כוהן ולוי. ראוי לשים לכך לב: משמעות הדבר היא שאמונה באלוהים ועבודתו לא מבטיחים חיים שמוצאים חן בעיניו. איש האמונה יכול להיות לא נאמן לכל מה שהאמונה עצמה מלמדת, ואף על פי כן לחוש שהוא קרוב לאלוהים ולהיות מורם מעם. מנגד, ישנה דרך לחיות את האמונה בפתיחות לב לאחים ולאחיות, זוהי הערובה לפתיחות אמתית כלפי אלוהים עצמו. יוחנן כריסוסטומוס הקדוש היטיב לבטא את האתגר שניצב בפני הנוצרים: "ברצונך לכבד כבוד אמת את גופו של המשיח? אל תבוז לו כשהוא עירום. אל תכבד אותו בתוך המקדש, כשהוא עטוף בתכריכי כותנה, בשעה שמחוצה לו אתה מאפשר לו לסבול עירום בקור".[2] הפרדוקס הוא שלעתים, אלה שאומרים שהם אינם מאמינים מיטיבים לחיות על פי רצון האלוהים יותר מהמאמינים.

75. לא פעם, לשודדים שבדרכים בני ברית בקרב מי שעוברים בדרך ומסיטים מבט. ישנו קשר הדוק בין אלו שמנצלים לרעה ומתעתעים בחברה לבין אלו שאמנם חושבים שהם שומרים על ידיים נקיות במילוי תפקידם החיוני בחברה, אך למעשה מרוויחים מאותה מערכת וממשאביה. ישנה צביעות עצובה בשילוב בין חסינות מעונש על פשע, על ניצול מוסדות עבור אינטרסים אישיים או קיבוציים או רעות אחרות שאיננו יכולים למגר, לבין ביקורת מתמדת על הכול וזריעת חשד בלתי פוסקת שסופה באדישות וקיפאון. יחד עם השקר ש"הכול גרוע" מגיע גם "אף אחד לא יכול לתקן כלום ו"מה אני יכול לעשות?". כך מוזנים ייאוש וחוסר תקווה ורוח הסולידריות והתקווה לא זוכה לעידוד הראוי לה. דרדור של עם שלם לידי ייאוש סוגר מעגל אימים מושלם: כך פועלת רודנותם של מיני אינטרסים סמויים, שניכסו לעצמם את המשאבים והיכולת להביע דעה ולחשוב.

76. לבסוף, הבה נביט באיש הפצוע. לעתים אנחנו מרגישים כמוהו, פצועים אנושות ושרועים על הקרקע בשולי הדרך. אנחנו גם מרגישים שנזנחנו על ידי מוסדות פגומים ולוקים בחסר, שמשרתים אינטרסטים של מתי מעט בתוך החברה או מחוצה לה. למעשה "בחברה הגלובאלית ישנה דרך אלגנטית ואופיינית להסיט מבט: תחת כיסוי של תקינות פוליטית או אופנות אידיאולוגיות, מביטים באדם הסובל מבלי לגעת בו, מציגים אותו על מסך הטלוויזיה, מאמצים גם שיח סובלני לכאורה שמכבס ומייפה מילים".[3]

הערות

1- האפיפיור פרנציסקוס, הרצאת ב'טד-ונקובר' (26 באפריל 2017): לאוסרבטורה רומאנו, 27 באפריל 2017, עמ' 7.

2- יוחנן כריסוסטומוס הקדוש, דרשות על מתי, 50.3, PG 58, עמודה 508.

3- האפיפיור פרנציסקוס, מסר למפגש עם תנועות עממיות, מודסטו, קליפורניה, ארה"ב, (10 בפברואר 2017): AAS 109 (2017), 219.