הסמכתו לכוהן של בנדטו די ביטונטו, על ידי הארכבישוף פיירבטיסטה פיצבלה, בקרית יערים, ב-16 במאי 2019

חווייה מיוחדת היתה הסמכתו לכוהן של בנדטו. גם בשביל נציגות יעקב הצדיק, וגם בשביל המשתתפים שהגיעו מאופקים רבים: הורים, קרובי משפחה וחברים מחו"ל, כוהנים מהפטריארכיה ופרחי כהונה מבית ג'אלא, נזירים ונזירות ממסדרים שונים, הורים וילדים מקהילות מהגרים ומבקשי מקלט, נזירים קופטים, ולא מעט חברים יהודים שבאו להשתתף בשמחתו של בנדטו. עורך הטקס היה כבוד הארכבישוף פיירבטיסטה פיצבלה, המנהל האפוסטולי, ולידו מונס' בולוס מרקוצו (סגן הפטריארך עבור ירושלים), מונס' דניאלה ליבנורי (הגמון עוזר של רומא), האב רפיק נהרה (סגן הפטריארך עבור הקתולים דוברי העברית) והאב דוד נויהאוז (סגן הפטריארך הקודם עבור הקתולים דוברי העברית). צעירים רבים נכחו באותו ערב, הן מירושלים והן מתל אביב, לא במקרה, כי חלק נכבד משירותו הכנסייתי של בנדטו, בשנים האחרונות, היה בקרב צעירי נציגות יעקב הצדיק והצעירים מקהילות המהגרים. בדברי הברכה, בסוף טקס ההסמכה, הוא הודה להם, לא רק על נוכחותם, אלא מפני שבגללם הוא החליט להשאר בארץ (אחרי שהגיע מנאפולי (איטליה) בשנת 2010, כדי לגמור עבודת דוקטורט) כדי לשרת אותם וללוות אותם בדרך. אנו מאחלים לבנדטו שמחה וברכה במעמדו החדש, ברכה שיוכל להעביר לכל אלה שיפגוש בדרכו ככוהן.

אנו מביאים להלן את דברי הארכבישוף פיצבלה לבנדטו, בדרשה שנתן אחרי המקראות.

המקראות: שמ״א טז: 1 - 13; קור״א א: 26 - 31; לוקס ה: 1 - 11

הדרשה

אחים יקרים, בנדטו היקר,

לבסוף גם אתה הגעת לרגע החשוב הזה. כמה שנים חלפו מאז הגעת לירושלים. אני זוכר שהציגו אותך כסטודנט מתנדב בקהילת ירושלים, וביקשו שנשיג לך את הוויזה כדי לאפשר את שהותך בארץ. תהיתי אז ושאלתי ביני לבין עצמי מה הקשר בין הסטודנט הנפוליטני הזה לבין העולם הקטן של הקהילות. למעשה, העולם שממנו באת (נפולי, איטליה) והעולם שאליו אתה שייך כיום שונים לגמרי. מעניין ומרתק לראות כיצד אלוהם מושך בחוטי חיינו.

זה מכניס אותנו להבנת המקראות שבחרת עבור ההסמכה. מקראות אלה מדברים על בחירותיו של אלוהים, שאינן עומדות בקריטריונים האנושיים המקובלים. דוד המלך לא נלקח בחשבון על ידי משפחתו (שמ״א טז 11). בקור״א פאולוס השליח אומר כי "אֱלֹהִים בָּחַר ... בַּנֶּחְשָׁבִים לִפְחוּתֵי עֵרֶךְ ... בַּדְּבָרִים שֶׁהֵם כְּאֶפֶס" (קור״א א:28). שמעון כיפא אומר בבשורה: "לֵךְ נָא מִמֶּנִּי כִּי אִישׁ חוֹטֵא אֲנִי "(לוק' ה:8).

ייתכן שזו גם חווייתך האנושית והרוחנית, ולכן בחרת במקראות האלה: גילית את חולשותיך, נוכחת בבשרך שאתה חוטא, הרגשת את הצורך לעזרה, בו בזמן הופתעת בתמיהה מקריאתו של אלוהים המופנית אליך, דווקא אליך, בהיותך מה שאתה, כמו שמעון כיפא בבשורה (״תַּדְהֵמָה אָחֲזָה אוֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ" (שם, פס' 9)).

אילו היינו קובעים קריטריונים, היום, לבחירת כהני דת חדשים, על פי קני מידה מודרניים, קרוב לוודאי שכמה מאיתנו לא היו כאן עכשיו.

בכל זאת, אני סבור שהמודעות לחטאינו והצורך לסליחה הם תחילה טובה לכל שירות בכנסייה. החטא והסליחה שמים אותנו, למעשה, בפני אלוהים. אנו מודעים לחטא כאשר אנו מודעים לקיומו של האלוהים. בעולם של היום מעדיפים להשתמש במילה "אשמה" במקום המילה ״חטא״ – וניתן להבין את זה, כי כאשר אין מודעות לנוכחותו של האלוהים (וזה מה שקורה בעולמנו היום), אזי אין מושג של חטא, של הפרת רצון אלוהים.

המקראות שאתה בחרת מביאים לתשומת לבנו ולתשומת לבך כמה הרהורים נוספים. בקצרה:

1. הדבר הראשון קשור למה שהזכרתי עכשיו, כלומר שתהיה בחייך מודעות לנוכחות אלוהים. אל תתמקד אך ורק במודעות החטא שלך. להיות מודע לנוכחות אלוהים פירושו לעבור (ולהעביר ולמסור) חוויית ישועה, חירות, רחמים, חסד וחיים. הכול בא ממנו ואתה רק כלי שלו. אם תתמקד רק בחטא, אז תישאר כל הזמן ממוקד בעצמך. מודעות לאלוהים, לעומת זאת, פותחת אותך אל האחר, אל העולם. זוהי מודעות שמביאה שמחה ופתיחות. החטא הוא חזרה לאגו, התמקדות ב״אני״. בנוכחות אלוהים האגו נעלם, הכול הופך להיות ״אתה״. כוהן לא מכריז על עצמו, אלא מזכיר כי "בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם, לֹא בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (קול ג:2), הוא מביא בקרב העולם את טעם האלוהים. לכן, אני מאחל שחייך בקרב בני האדם יהיה להם טעם שונה, וכי יצביעו לכיוון מישהו אחר שֶׁמֵּעֵבֶר לך.

2. לא מדובר בקריאה שאתה בחרת לעצמך, גם המשימה אינה שלך. יש כמובן השתתפותך, יש ה״כן״ שלך. אבל אין זו יוזמה שלך. דוד לא בחר את עצמו, ולהפוך למלך לא הייתה מטרתו שלו. הכול היה יוזמתו של אלוהים. יש הבדל בין משיחת שאול לבין משיחת דוד. במקרה של שאול, אלוהים אמר: "וְהִמְלַכְתָּ֥ לָהֶ֖ם מֶ֑לֶךְ" (שמ״א ח:22): ואתה תעשה עבורם מלך. אולם במקרה של היום, במשיחת דוד, כתוב: "כִּֽי-רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ" (שמ״א טז: 1). ראיתי בין בניו מלך בשבילי. אתה נבחרת על ידי אלוהים כדי לחיות עבורו בלבד, עבור אלוהים. אתה כהן לאלוהים. בסיפור קריאת התלמידים, בספר הבשורה על פי מרקוס, זה נאמר במפורש: " וְקָרָא לָאֲנָשִׁים שֶׁרָצָה בָּהֶם (ג:13)... שֶׁיִּהְיוּ אִתּוֹ, שֶׁיִּשְׁלַח אוֹתָם לְבַשֵׂר" (ג: 14). בכל סיפורי ה"קריאה" במקרא יש תמיד אותה דינמיקה שחוזרת על עצמה: אלוהים בוחר, קורא, יוזם, ותמיד בצורה בלתי צפויה, מוזרה, שבה חירותו המוחלטת של אלוהים באה לידי ביטוי נגד כל דעה אנושית. במרכז יש אלוהים, ורק הוא.

3. קטע הבשורה ששמענו אומר ש"הֶהָמוֹן נִדְחַק אֵלָיו כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים" (פס' 1). כיפא והחברים שלו, כמו המון העם, הקשיבו לישוע והיו צמאים לדבר אלוהים. בהקשר ההוא אפשר להבין את הקריאה שישוע מפנה אליהם. לבם היה צמא וישוע נתן להם לשתות. אני אוהב לחשוב שזה נכון גם בשבילך. ללא צמא לדבר אלוהים, אף קריאה ללכת אחרי ישוע לא תוכל להתקיים, ובלי צמא לדבר אלוהים לא ניתן לכלכל רוחנית את חייו של כהן. כדי לשרת את דבר אלוהים, עליך להיות קודם כל מאוהב, מאוהב שצמא לדבר אלוהים.

4. ציות. ישוע בבשורה ששמענו, כמו בכל ההקשר, מדבר בסמכות. הוא מגרש שדים, מרפא חולים, מכריז על מלכות האלוהים, מלמד. הוא "מאסטר", מורה מוכר. התרגום העברי אינו מדויק. בתרגום משתמשים במילה ״אדוני״ פעמיים, כאן ובפסוק 8 (כשכיפא כרע לרגליו של ישוע). למעשה, לוקס השתמש כאן במילה אחרת: ἐπιστάτα, כלומר "מאסטר" (מורה), כאשר בפסוק 8 הוא השתמש במילהκύριε , כלומר אדון. בתור מורה מוכר, ישוע ביקש משהו בלתי הגיוני: ללכת לדוג באמצע היום, אחרי לילה אשר בו לא לכדו כלום. ושמעון כיפא ציית, וצייתנותו נשאה פרי מעבר לכל הציפיות.

לְמַד לציית ולא להחליף את המורה שלך, ישוע, בעצמך. להיות צייתן פירושו לכוון את האנשים שאתה פוגש אל המשיח ואל הכנסייה, ולא לקשור אותם לעצמך. רק אם אתה צייתן, השירות שלך יהיה פורה.

שמעון כיפא אינו רובוט שמציית ללא רצון עצמי. תחילה, הוא ניסה להתווכח עם ישוע:"כָּל הַלַּיְלָה יָגַעְנוּ וְלֹא לָכַדְנוּ כְּלוּם", אבל היה לו גם האומץ לתת אמון: ", אַךְ עַל־פִּי דְּבָרְךָ אָטִיל אֶת הָרְשָׁתוֹת" (5). רצונו של ישוע הפך להיות גם הרצון שלו. ציות הוא אמון, קודם כל באלוהים ולאחר מכן באחים שהאדון ישים בדרך חייך. אמון אמיתי אינו פועל על פי ההיגיון הרציונלי. אמון פירושו לשים את עצמך בידי אחרים; אתה נותן להם את לבך. "שׁוּט אֶל הָעֹמֶק וְהָטִילוּ אֶת רִשְׁתּוֹתֵיכֶם לָדוּג " (4). אילו חשב בצורה סבירה, שמעון כיפא לא היה עושה זאת. היה נשאר על החוף, אבל אז היה נשאר דומם ובידיים ריקות.

5. ״אֲדוֹנִי, לֵךְ נָא מִמֶּנִּי, כִּי אִישׁ חוֹטֵא אֲנִי״ (8). רק אחרי שהכרת את ישוע והכרת בו, תמצא שוב את עצמך ותכיר בעצמך כפי שאתה באמת: חוטא, ותכיר אותו ותכיר בו כ κύριος , כלומר אדון. זאת תהיה חווייה של חירות, לא של הרשעה. חווייה של תמיהה ושמחה.

אולי גם לך, כמו לשמעון כיפא בבשורה, היו חוויות של כישלון, של מוות. אולי גם אתה הבנת שבכוחות עצמך לא תוכל להשיג את שמחת החיים האמיתית. אולי גם ראית שדווקא שם, בנקודת הכישלון שלך, אלוהים מגיע ורק הוא יכול להחזיר אותך לחיים. הוא ייתן לך אחים שיתמכו בך ויעזרו לך. "אוֹתְתוּ אֶל חַבְרֵיהֶם אֲשֶׁר בַּסִּירָה הַשְּׁנִיָּה לָבוֹא לַעֲזֹר לָהֶם״ (7). ישוע יהיה נוכֵח דרך אחים רבים אשר יואהבו אותך. אתה לא לבד.

6. ״לְאַחַר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַסִּירוֹת אֶל הַיַּבָּשָׁה עָזְבוּ אֶת הַכֹּל וְהָלְכוּ אַחֲרָיו״ (11). היה להם הדייג השופע ביותר בחייהם. היתה להם הזדמנות ייחודית, גם מבחינה כלכלית. היו יכולים למכור את הדגים, להרוויח, ורק אחר כך ללכת אחרי ישוע, אבל הם עזבו את הכול והלכו אחריו.

״אֶל אִישׁ אַחֵר אָמַר: ”לֵךְ אַחֲרַי!“ אַךְ הַלָּה הֵשִׁיב: ”אֲדוֹנִי, תֵּן לִי תְּחִלָּה לָלֶכֶת לִקְבֹּר אֶת אָבִי.“ אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: ”הַנַּח לַמֵּתִים לִקְבֹּר אֶת מֵתֵיהֶם וְאַתָּה לֵךְ הַכְרֵז אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים״ (לֹוקב ט:58-59). אתה צריך לעזוב את הכל מאחוריך. עם ישוע אין דו-קיום. "אֵין עֶבֶד יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים״ (לוקס טז:13). פירוש ״הכל״ זה לא רק הנכסים, אשר אולי אפילו אין לך, אלא כל מה שאינו בונה את המלכות. וכך תצטרך לעשות את עבודת ההבחנה, כל יום, כדי לראות מה בחייך בונה ומה הורס, כי מה שאינו בונה, הורס.

7. וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־יְהוָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה (שמ״א טז:13).

הוא משח אותו בין אחיו. הרוח צלחה על דוד ונחה עליו מאותו יום ואילך.

אין אדם שמסוגל לעשות את כל מה שנאמר עד כה בלי רוח האלוהים, שהיא רוחו של הקם מן המתים. כוח החיים, שניצח את שלטון המוות, גם לך ייתן כוח וחיים.

הרוח צלחה על דוד בין אחיו. הוא לא היה לבד. קיבלת את הרוח ותקבל אותה בין אַחֶיךָ ואחיותיך, בכנסייה. זו לא חווייה פרטית. הרוח מדברת בקהילה ודרך הקהילה. אם אתה רוצה להקשיב לרוח, עליך להקשיב לקהילה, לכנסייה.

הביטוי רוח ה׳ נמצא בתנ"ך עד כה בהקשר של משימות מדויקות ומוחשיות, כמו בספר שופטים: לכבוש, להרוג אריה וכו' (ראה שופ׳ יד: 6. 19 וכו׳). אבל, בסיפור דוד, רוח ה׳ אינה עושה דבר. חייו של דוד הילד אינם משתנים מיד. הרוח תהפוך אותו לאט לאט, בלי לחשוך ממנו שגיאות וטרגדיות. תן לרוח לשנות אותך, לעצב אותך, יום אחר יום, כדי להיות כל יום, יותר ויותר, בצלמו כדמותו.

.