פעילות פוליטית ומלכות האלהים

בימים אלה שבהם אנשים רבים מאבדים אמון בפוליטיקאים, ונוטים להתנער מאחריותם הפוליטית בחברה, אנו מביאים כאן קטעים ארוכים מדרשתו של המנהל האפוסטולי הארכבישוף פיירבטיסטה פיצבלה בתחילת השנה החדשה 2019, בה הוא מזכיר את משמעותה הגבוהה של הפעילות הפוליטית במסורת הנוצרית:

"היום חוגגים את יום השלום העולמי. באופן יוצא מן הכלל, הפעם, אנו מתרחקים קצת מהמקראות ששמענו ומהטקס הליטורגי של היום, וננסה להרהר במשמעות יום השלום העולמי, בזוכרנו את מה שהאפיפיור השמיע לנו. אכן, מסר השלום של האפיפיור פרנסיס, לשנה זו, מתמקד בפעילות הפוליטית ובאחריות של הפוליטיקאים. לא מעניין אותי, בהקשר זה, לגלוש למחשבות בעלות אופי פוליטי. הקונטקסט לא מתאים, ואינני סבור אפילו שיש צורך בכך. אבל ברצוני להצביע על הקשר הקיים בין מלכות האלהים לבין פעילות פוליטית.

לפני כמה ימים, בחג המולד, טעננו כי לידתו של האדון בערים שלנו, בסביבת חיינו, אמורה לעורר אצלנו סוג של "התלהבות פוליטית" ולהגביר את חוש האחריות לדאוג לעיר ולארץ אשר בה אנו חיים. לא לקנות או לכבוש אותה אלא להפוך אותה מגוש עירוני שמשמש אינטרסים פרטיים ואישיים לאזור ומקום שחווים בו התחברות ושלום, התייחסות לזולת ושותפות. האדון, שנולד בקרבנו, ייסד את ראשית המלכות עלי אדמות, וערינו הן המקום אשר בו הנוצרי בונה את מלכות האלהים דרך מעשיו (ומעשיה). לעיתים קרובות התיאולוגיה, וגם אנחנו, מזהים מהר מדי את המלכות עם חיי הכנסייה ועם המשיח עצמו. ברור שזיהויים אלה אינם ניתנים לדחייה, אבל המלכות היא הרבה יותר. איננה חברה שכבר בנויה בצורה מושלמת, אלא מציאות שמתפתחת באופן הדרגתי, ולא תפסיק אף פעם להבנות, כי יסודה במערכת היחסים הקיימים בין בני אדם, בתוך עריהם.

ישוע מגלה את משמעות המלכות, לאט לאט, באותות שהוא עושה, בצורת דיבורו החדשה, ובסגנון החדש שבו הוא מתקשר ואשר מפליא את כולם, במיוחד כאשר הוא מפנה את תשומת לבו אל אנשים קטנים ואל אלה שנדחים לשוליים. קהילת הנוצרים הראשונה בירושלים הלכה והרחיבה, ובמובן מסוים השלימה את משמעות המלכות שהתחילה עם ישוע. ההתגברות על גבולות הלשון והתרבות (מעשי השליחים ב: 1 – 13), ההתארגנות מחדש והשותפות בנכסים (מעשי השליחים ד: 34 – 35) היו הבעה של צורת חיים חדשה בעיר, ובאופן הדרגתי הם גרמו לשינוי בדגם החברתי של התקופה.

סיכומו של דבר, המלכות היא כל מה שמבטא את החידוש הגדול של הנצרות לא רק ברמה האישית אלא ברמה החברתית: יחסים שבנויים על חופש ועל אחריות אזרחית, תרבותית ודתית. גם על שיוויון, שותפות, התחברות וסולידריות. הרי לבנות את המלכות משמעותו לוותר על אינטרסים אישיים למען אינטרסים גבוהים יותר ואוניברסליים יותר. לבנות את המלכות משמעותו להצליח ביצירת חוש של שייכות ושל קהילתיות, ולחסום את כוחות המוות והפילוג שקיימים בכל קהילה. משמעותו להתחייב לבניית קשרי אמון, לדעת לתת, תמיד ובכל מצב, תקווה עם רצון להתחיל מחדש איפה שהתקווה נפגעה, לדעת איך לערב ולהיות מעורבים. לבנות את המלכות משמעותו לשרת את הצדק, שהינו ביטוי של צורת התרבות הגבוהה ביותר, ולדחות כל פשרה שסותרת את הצדק והאמת. לבנות את המלכות זה ללמוד לסלוח ולבנות מחדש על חורבות צרותינו. במילה אחת: זה שלום, אם מבינים אותו כמו הפרי של יחסים מלאים וחופשיים. פוליטיקה היא אפוא כל מה שבונה שלום זה, מגן עליו, מסדר ומארגן את החיים החברתיים בעיר על פי אמות המידה הספציפיות האלה.

היום אנו נקראים לעסוק בפוליטיקה במובן הכי גבוה של המילה, כלומר להגן על השלום מול כל הסיכונים המאיימים עליו תמיד. סיכונים שנובעים מצורות שונות של אנוכיות, לאומית או פרטית, קבוצתית או על בסיס מרכיבים חברתיים, דתיים או אתניים, של קהילות כנסייתיות או פוליטיות. סיכון האלימות בידי אלה שמרגישים חזקים ובלתי מנוצחים או אלה שמגיבים באלימות כי הם מיואשים ומרגישים לא מכובדים בזכויותיהם הבסיסיות. סיכון כאשר מפסיקים להאמין ביחסים מבוססים על צדק, דו-שיח ומשא ומתן. סיכון איום כאשר לא מבינים כי החיים עדיין אפשריים ללא שימוש מופרז בכח וללא חיפוש אינטרסים אישיים, וסיכון לחשוב שאי אפשר להאמין בכנותם של בני אדם.

בהקשר המיוחד שלנו, בכנסייתנו ומסביב לה, כל זה נשמע כאוטופיה וכדבר רחוק ממציאותנו כרחוק מזרח ממערב.

מסביב לנו , אנו עדים לטרגדיות אשר לא עלה על דעתנו שתקרינה בזמננו. אבל גם בארצנו, אנו עדים להידרדרות ולהתפוררות איטית, מתמשכת ומסוכנת, של מערכת הקשרים הפולוטיים ושל האמון החברתי בכל שכבות החברה. שנים של משא ומתן כושל, תוכניות שלום שמוכרזות ואף פעם לא מתממשות, יוזמות חברתיות שמתחילות ולא מגיעות עד קץ, קיפאון כלכלי. נוכל להאריך את רשימת הבעיות הבלתי פתורות. בנוסף לכך, הסכסוך הפך להיות חלק ממערכת חיינו ומדרך מחשבתנו: בכל תנועה, בארגון כל יוזמה שתהיה; בקיצור, בכל מה שאנחנו עושים.

מצבים בלתי משתנים אלה , כעבור זמן, גרמו לנו להיות צינים במידת מה, וסקפטים מול האפשרות שכאן, בעירנו ירושלים, בארץ הקודש, עדיין אפשרי לבנות את מלכות האלהים. פעמים רבות אנו אומרים בטון פחות או יותר אירוני: "כן, השלום יבוא, אולי אחרי בואו של המשיח".

אבל, אם נותנים לעמדה זו להשפיע באופן מעשי על דרך חשיבתנו ופעולתנו, ואם מתנערים מהקריאה להיות פוליטיקאים אותנטיים, כלומר, אדריכלים ובנאים חיוביים של עירנו, אז ייתכן שנהיה חלק מאלה שמאיימים על השלום. לא מדובר בלעשות דברים גדולים. כמו ישוע, עלינו להתחיל עם הכי קטן, בבתינו ובקהילותינו, בבתי הספר שלנו, במוסדותינו הדתיים, וברשת הקשרים שלנו. אנחנו רוצים להאמין תמיד בבני אדם למרות כשלונותיהם הרבים. זאת ללא ספק הדרך הראשונה לבניית שלום.

אבל זה לא מספיק. עלינו להתבטא בלב גלוי ובקומה זקופה להגנת הצדק והשלום, לגעת בלב מנהיגי העיר, להפיח בהם ובכל אזרח ואזרח את הרצון, את החשק ואפילו את הנוסטלגיה של המלכות. עלינו להודיע במפורש על מחויבותנו לפעול למען השלום.

חרף אכזבות רבות, עלינו לעודד את אלה שרוצים להקדיש את חייהם לפוליטיקה. נחוצים לנו פוליטיקאים, כלומר אנשים שעדין שואפים למסור את עצמם על חיי העיר, ואשר מסוגלים לאגד ולפתח אותה.

עם זאת, קובעי מדיניות יכולים לטרום מעט אם כולנו לא מתחייבים באופן רציני לעסוק בפוליטיקה הגבוהה שאנו מדברים עליה, בו בזמן לא להיות מאלה שמדברים על שלום אבל לבם במקום אחר, אשר בעשותם זאת מאריכים את רשימת האנשים הנוהגים להשמיע רטוריקה ריקה."

הטקסט השלם באנגלית נמצא באתר הפטריארכיה הלטינית:

https://www.lpj.org/mary-mother-god-and-world-day-of-peace-political-action-kingdom-god/