האפיפיור פרנציסקוס מדבר על עצמו

אני שואל את האפיפיור ישירות: "מיהו חורחה מריו ברגוליו?". הוא בוהה בי בדממה. אני שואל אותו אם זה בסדר לשאול שאלה זו. הוא מהנהן ומשיב: "אני לא יודע מה יכול להיות תיאור הולם ... אני חוטא. זוהי ההגדרה המדויקת ביותר. זוהי לא צורת דיבור, סגנון ספרותי. אני חוטא".

האפיפיור ממשיך להרהר ולהתרכז, כאילו הוא לא צפה מראש את השאלה הזאת, כאילו הוא הוכרח להרהר עוד. "כן, אולי אני יכול לומר שאני מעט פיקח, שאני יכול להסתגל לנסיבות, אבל זה נכון שאני גם קצת תמים. כן, אבל הסיכום הכי טוב, זה שבא אליי מבפנים ואני מרגיש הכי כן לגביו הוא זה: אני חוטא שעליו הביט האדון". והוא חוזר: "אני אדם שהאדון הביט עליו. תמיד הרגשתי שהמוטו שלי, Miserando atque Eligendo [בכך שריחם עליו ובכך שבחר בו] נכון מאד לגבי. המוטו לקוח מהדרשות של בדה המכובד, שכותב בהערותיו על סיפור בחירתו של מתי בבשורה: "ישוע ראה מוכס, ובכך שריחם עליו ובכך שבחר בו, אמר לו, 'לך אחרי'". האפיפיור הוסיף: "אני חושב שאת שם הפעולה הלטיני miserando בלתי אפשרי לתרגם לאיטלקית ולספרדית. אני אוהב לתרגם אותו באמצעות שם פעולה נוסף שלא קיים: misericordiando [הפעולה של מתן רחמים, "mercy-ing"]."

האפיפיור פרנציסקוס ממשיך בהרהוריו, קופץ לנושא אחר ואומר: "אני לא מכיר את רומא היטב. אני מכיר כמה דברים. ביניהם יש את הבזיליקה הגדולה של מרים הקדושה; תמיד הלכתי לשם. אני מכיר את מרים הגדולה, את (בזיליקת) פטרוס הקדוש ... אבל כשהייתי צריך לבוא לרומא, תמיד נשארתי [בשכונת] ויה דלה סקרופה. משם ביקרתי לעתים קרובות את כנסיית לואיס של הצרפתים והלכתי לשם כדי להרהר בציור 'קריאתו של מתי' מאת קאראווג'ו."

"האצבע של ישוע, שמצביעה על מתי. זה אני. אני מרגיש כמוהו. כמו מתי". כאן האפיפיור נהיה נחוש, כאילו סופסוף מצא את הדימוי אותו חיפש: "זוהי המחווה של מתי שמדהימה אותי: הוא מחזיק בכספו כאילו רוצה לומר, 'לא, לא אותי! לא, הכסף הזה שלי'. כאן, זה אני, חוטא שלעברו האדון הפנה את מבטו. וזה מה שאמרתי כשהם שאלו אותי אם אקבל את בחירתי כאפיפיור". ואז האפיפיור לחש בלטינית: "אני חוטא, אבל אני בוטח ברחמיו ובסבלנותו האינסופיים של אדוננו ישוע המשיח ואני מקבל [זאת] ברוח תשובה".